יומן פולין ראובן אהרונוביץ'

יומן פולין

 

בשירות היהדות החרדית

ששים שנות פעולה

 

 

מיומנו של ראובן אהרונוביץ'

אוזרקוב פוילין – בני ברק ישראל

תרע"ו – תשל"ה

 

 

פתח דבר

מצאתי לנכון להסביר להקורא הנכבד לשם מה החלטתי להעלות על הכתב זכרונות מהעבר עשיר המעש, לטובת היהדות החרדית המאורגנת של אגודת ישראל על כל גווניה המרובים צא"י פא"י, הן בגולה והן בארץ הקודש, משך שישים שנה מים עמדי על דעתי.

 

בתחילה חלקתי לבתים חרדיים אגודיים בעירנו, את העתון "דאס יודיש ווארט" בעריכתו של ר' נחום ליב וינגוט אמן הכתיבה וההסברה, אחרי כן "דער יוד" כשבועון, אחרי כן ה"טאגבלאט" שיצא בעיר הבירה ווארשה אשר בפולין, עד לראשות העיר בני ברק המעטירה.

במשך הזמן עמדתי בראש מאבקים שונים בחוץ ומבפנים, מחוץ נגד המפלגות החלוניות וכו' ומבפנים בין אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, ובשחר ימי בין צא"י ואגודה, שיתפתי פעולה עם מייסדי אגודת ישראל העולמית נ"ע, מן הכנסיה הגדולה הראשונה שזכיתי להשתתף בה, כשלוויתי את הרב דמתא מורי ורבי רבי דוד בער זצ"ל, עם רבי יעקב רוזנהיים נשיא אגודת ישראל העולמית, הרב ד"ר פנחס הכהן רב באנסבך אשר בגרמניה ויו"ר הועד הפועל של אג"י העולמית שמושבו היה בווינה, ואת הרב ד"ר עמנואל קרלבך, בייסוד סניפי אגודת ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה במסע התעמולה שלו בפולין, רבי וואלף פאפנהיים ז"ל ובנו ר' קלמן פאפנהיים, ד"ר נתן בירנבוים ז"ל והמחנך הדגול ואיש יקר רוח ד"ר שמואל דויטשלנדר ז"ל, וראשי אגודת ישראל בפולין, נשיא אגודת ישראל חתנא דבי נשיאה של האדמו"ר הזקן מגור זצ"ל הרב יצחק מאיר הכהן לוין זצ"ל, העסקנים הדגולים ה"ה ר' אליהו קירשברון ז"ל חבר בסיים הפולני, ר' יעקב טרוקנהיים חבר הסנאט הפולני, ר' אליהו מזור ראש קהילת ווארשה, ר' ליבל מינצברג ראש קהילת לודז וחבר הסיים הפולני, ר' אשר מנדלסון חבר הסנאט הפולני, והחברים היקרים שלי שעבדתי אתם ביחד בקשר הדוק, סופרים ומנהיגים של דור הצעיר אז, ה"ה רבי זושא פרידמן ז"ל, ר' אליעזר גרשון פרידנזון ז"ל [הבן היחידי שלו ר' יוסף פרידנזון שילאוי"ט אהוב נחמד לבריות גר בניו יורק ומוציא לאור העתון של אג"י], רבי אברהם מרדכי ראגובו ז"ל, ר' ישראל איזנברג חברי מנוער בצא"י המרכזית, ר' יעקב בילר ז"ל, הרב לוי יצחק טאוב בנו של האדמו"ר מקוזמיר מפראגה – וורשה, ר' משה קופיטה הגר בבית וגן בירושלים, ר' איזיק בער אקרמן איש היקר באדם, ר' לייבל פרום (בן חנוך העניך פרום, בן מאיר זאב פרום, בן שמואל פרום, בן הירש פרום), ר' משה לרנר, ר' משה יונגפרמילך חתנו של הר' שיקא רוזנבוים, הרב פנחס הכהן לוין שליט"א שהוא כעת יו"ר הוועד העולמי בירושלים, ואחרון חביב ר' יהודה לייב אורליאן ז"ל, ועוד ידידים יקרים ונחמדים אשר אקדיש בפנים הספר כמה שורות לכל אחד.

המטרה העליונה והעיקרית למען ידעו דור האחרון בנותי חתניי ונכדי וניני היקרים ולכל אלה שהספר הזה יגיע לידם, קורות ימי ועבודה הבלתי פוסקת להרחיב השפעתה של אג"י על עם ישראל בגולה ובארץ, וע"י זה להרבות תורה ויר"ש חסידות ונועם הליכות ולהאדיר עצמתה על הנוער הלומד והעובד משך שישים שנה.

אני מצהיר בכל הכנות שלא להתפאר במעשי באתי עם הספר הזה

אלא ממני ילמדו וכן יעשו ויהיה זה שכרי

 

 

מבוא

ההורים

נולדתי ביום ד' סיון תרס"ג בעיר אוזרקוב הסמוכה ללודז', לאבי ז"ל ה"ר יצחק ב"ר שמואל ורחל אהרנוביץ ז"ל, ואמי מורתי לאה פראדל בת הרה"ח ר' עזריאל וליבא דבורה לבית שפירו, אביה של הסבתא ליבא דבורה היו קוראים לו ר' שמעון שפירו הגדול (דער הויכער שמעון) {בן פנחס וחנה שפירו} שהיה גר בעיר פיינטקי הסמוך לעירנו אוזרקוב, בהשפעת הרה"ח ר' חנה אונגר ז"ל (ר' אלחנן אונגר הנגיד, גיסו של השר שלום יזרעאל אב"ד פיאונטקי אחיו של ר' מאיר קוואלער, הלוא הוא ר' מאיר בורנשטיין) שהיה מחותנו של הרה"ח ר' יודל קאמינר[1], שימש הסבא הרבה שנים כשו"ב בעיר פיונטקה הסמוך לקוטנה ולמד אצל הגאון הדור רבי יהושעלה קוטנר זצ"ל, היינו בבית 9 ילדים, שבעה בנים ושתי בנות, מהבנים נפטר אחד בצעירותו, שמו היה יהושע ז"ל, שנים נספו בשואה שמעון ומיכאל הי"ד, וארבע בנים ב"ה בארץ ישראל, ה"ה הבכור עזריאל, שמואל ואלכסנדר זיסקינד הי"ו, כולם גרים בת"א, שתי בנות ה"ה ברכה ובעלה מיכאל קליסקי החיים בארץ, וצפורה אשתו של שמואל פרישנובסקי נפטרה בשנת החמישים לחי' תנצב"ה. אבא ז"ל השקיע הרבה כוחות וכסף לחנך את הילדים בדרכי התורה.

 

הורי ומורי

נולדתי ביום ד' סיון תרס"ג לאבי רבי יצחק ב"ר שמואל ולאימי לאה פראדל בת הרה"ח ר' עזריאל בעיר אוזרקוב ע"י לודז. אבי ז"ל היה איש חרד לדבר ה', היה משכים כל בוקר בשעה ארבע בחורף ובקיץ ללכת לבית המדרש ללמוד שעורים קבועים ולהתפלל במנין הראשון. עשה צדקה וחסד כל ימיו, ביתינו היה פתוח לרווחה בכל הזמנים, בזמני עליות ובזמני ירידות במסחר ובפרנסה. היו אוכלים אצלנו בחורי ישיבה "טעג". בזמנים ההם כל שד"ר נכבד סר אלינו לאש"ל כל זמן שהותו בעיר, ביניהם היה גם הרב ר' ליבל פופקה בנו של החפץ חיים שבא כמעט כל שנה למכירת הספרים של הח"ח זצ"ל.

לאבא היו עוד שני אחים, ר' אברהם הבכור ור' משה, אבא היה השלישי. כולם היו סוחרים חרוצים הבקיאים בהוויות העולם. מכל הסביבה שאלו בעצתם בעניינים מסובכים. היה ידוע שמשפחת אהרונוביץ יודעים לפתור כל דבר קשה.

אבא חינך את בניו ובנותיו בדרך התורה והיראה, הוציא סכומים ענקיים בימים ההם לשכר לימוד כדי שנקבל חינוך מתאים.

התחלתי ללמוד גמרא כבר כשהייתי בן 6, למדתי אצל אחד מהמלמדים הכי טובים בעיר, ר' מנדל טורונציק, למדן גדול מחשובי חסידי סוכטשוב בעיר. כשהייתי בן 11 לא היה לי איפה ללמוד, בישיבה בעיר היתה תקנה שלא מקבלים תלמידים לפני הבר מצוה, לא עזרו כל מיני לחצים שהופעלו, רק אחרי החלטה של הרב זצ"ל שאתחיל להניח תפילין לפני הזמן הוכנסתי לישיבה. ראש הישיבה היה הרה"ח ר' מענדל בערקנפלד הנקרא בפי כל ר' מענדל ביניש'ס רב, מחשובי הדור, היה סופר סת"ם, אמרו עליו שהוא כתב את פרשיות התפילין של גאון הדור רבי יהושעלה קוטנר זצ"ל. הוא לא השלים עם כניסתי לישיבה ורצה להכשיל אותי, ביום ראשון הוא אמר שיעור בסוגית רוב במסכת חולין דף י"א, אחרי שגמר את השיעור קרא לי לחדר השני לבד לחזור על השיעור, הוא היה בטוח שאכשל, למזלי אמרתי את כל הגמרא עם והתוספות בלי שום גימגום והוא אמר לי "ראובלה די ביזט גירעכט, נישט איך". אחרי שנתיים למדתי כבר שיעור ביורה דעה הלכות מליחה אצל הרב זצ"ל.

בשנת תר"פ או פ"א התקיימה בוורשה ועידת רבנים של כל המדינה, לוויתי את הרב בנסיעה הזאת כמו בכל הנסיעות, באולם הועידה בדזיקה 9 השתתף גם הגאון מפולין הרב טמקין מפיוטרקוב הנקרא בפי כל דער ווארשווער עילוי, בין ישיבה לישיבה הרב ביקש מהרב טמקין שינסה אותי בלימוד ובפלפול, אחרי רבע שעה אמר הרב טמקין להרב מאוזרקוב "ווען איך קען דעם בחור אפהלטען פין עוסק זיין אין אגודה עניינים וואלט איך דאס געטוהן, וויילט די וועלט וועט אנווערען א גאון".

כמובן שאבי ז"ל שמח על בנו המצליח בכל העניינים.

אמי מורתי לאה פראדל היתה בתו של הרה"ח ר' עזריאל שטרנפלד חסיד אלכסנדר, אביה של זקנתי ליבא דבורה, ר' שמעון, היה שו"ב בעיר פיונטקה[2] הסמוכה לקוטנה, היה נקרא בפי כל דער הויכער ר' שמעון. כאן המקום להזכיר את אחי שמעון ז"ל הנקרא על שמו, שנספה עם כל ב"ב בימי זעם בשנות השואה בגטו לודז. גם אחי הצעיר הבחור מיכאל ז"ל נספה בימי הזעם, הי"ד, זכרם יעמוד לנצח בתוך שאר קדושי ישראל.

הגיע הזמן שדברו לי נכבדות. אני זוכר כמו היום שישבתי במשרדי אגודת ישראל בעירנו בערב שמיני עצרת, בא אבי ז"ל ובישר לי "ראובן מזל טוב די ביזסט געווארען א חתן", ידעתי שמדברים על זה כבר כמה שבועות אבל יותר מזה לא הייתי בעניינים כפי שזה היה נהוג בימים ההם. במוצאי חג הפסח תרפ"ה התקיימו ברוב פאר התנאים עם זוג' תחי' לאוי"ט פעריל מחלה בת הגביר החסיד המפורסם ר' ליבל פרושינובסקי (בן יעקב קלמן פרושינבסקי) מעירנו אוזרקוב, בזמן התנאים חותני כבר לא היה בין החיים. אחרי החתונה שהתקיימה ביום ערש"ק ל"ג בעומר תרפ"ו ישבתי כמה שנים ואכלתי קעסט אצל חמותי הצדקת בעלת מידות טובות מרת אסתר רבקה ע"ה, ועם זאת עסקתי בכל ענייני הציבור של היהדות החרדית. חמותי המצוינת במצוות ובמעשים טובים כבדה אותי מאד מאד. זה היה לשיחת היום בעיר "ראובן איז אריין אין א גולד גרובען". גם הגיסים כיבדו אותי למרות שהעסקנות הציבורית שלי לא היתה לרוחם. גיסי היו ר' אברהם יצחק פרושינובסקי שהיה אחד העשירים המופלגים בעיר, קלמן שניהל את כל העסקים שנשארו אחרי פטירת חותני ז"ל, יחיאל מאיר, ר' משה שמידט וזוג' פרידה ברכה אחות אשתי (היה להם שני בנים), וגיסי הצעיר משה שנמצא ברוסיה הסובייטית. קלמן ניצל מהשואה והתחתן אחרי המלחמה עם מרת אסתר אשת בן גיסי הבכור שגם נשארה בחיים עם ילד מבעלה הראשון, הם באו לארץ ונולד להם בן גרשון, לפני שנתיים נפטר גיסי קלמן בשנת השבעים לחייו. מלבד קלמן כל המשפחה עם ילדיהם ניספו בשואה הנוראה, יהיו הדברים האלה למצבת זכרון לכולם.

ההורים היקרים שלי באו לארץ הקודש בשנת תרצ"ו והתיישבו בפ"ת, אבי עסק קצת במסחר ורוב שעות היום בילה בבית הכנסת ולמד שיעורים כסדרן. אחרי זמן מה חלה במחלה הידועה ל"ע ונפטר ביום ג' אב שנת תרצ"ט והובא לקבורה באותו היום בבית הקברות בפ"ת, הספידו מגיד השיעור של ביהכנ"ס, ונשא עליו הספד מר הרב הגאון רבי חיים שרגא לווין ז"ל. אמי מורתי עברה לגור אצל אחותי צפורה אשת ר' שמואל ב"ר דוד פרושינובסקי הידוע מחסידי סוכטשוב, להם יש שני בנים יצחק ושמחה. אחותי צפורה נחלתה למשך זמן רב ונפטרה בשנת החמישים לחייה, ת.נ.צ.ב.ה.

יש לי פה בארץ עוד שלושה אחים הבכור ר' עזריאל נ"י שבא ארצה עוד לפניי גר בת"א ומתנהג בדרך היהדות הצרופה, ועוד שני אחים שנצלו מהשואה שמואל ואלכסנדר זיסקינד הם סוחרים בת"א. יש לי אחות יחידה בריינה ובעלה מיכאל שהוא מלודז, יש להם שני בנים אברהם ויצחק, כולם יחי' לאוי"ט.

זוג' תחי' פעריל מחלה ילדה לי חמש בנות, שנים מהם, ליבא דבורה וטובה נולדו עוד בחוץ לארץ, היתר רחל וחיה תאומות והצעירה מלכה נולדו פה בארץ הקודש בה גידלנו אותם על דרכי התורה והחסידות. הם נישאו כולם לחתנים חסידיים יוצאי ישיבות שהמשיכו ללמוד בכוללים, כולם אכלו אצלנו קעסט וישבו ולמדו, זוג' תחי' כבדה וכלכלה אותם כמו בנים, ואני תמיד חושב שיש לי ב"ה חמשה חומשי תורה, חתני הבכור ה"ר נח ז"ל ב"ר נפתלי יצחק הלוי פרום ז"ל (אחיו של לייבל פרום, בני שרה וחנוך העניך הלוי פרום) תלמיד חכם גדול ויר"ש מרבים, נפטר בדמי ימיו בשנת ארבעים ותשע לחייו ביום י"ג שבט תשל"ד ונטמן בביה"ק של נציבי פוניבז', השאיר 13 ילדים מהם 4 בנים ו-9 בנות, שני בנים כבר אברכים חסדיים ות"ח וארבע בנות נישאו לאברכים חסידיים ות"ח מופלגים. חתני השני ה"ר יוסף רוזנטהל שיחי' לאוי"ט ת"ח מובהק איש נבון וכו'. חתני השלישי ה"ר יוסף ב"ר נחמן דוד מלבסקי ז"ל מנכדי האדמו"ר מצ'עכנוב ור' אליעזר מפלטוסק מחבר ספר "תשובת מקשן" חתנו של הרב מליסא מחבר ספר "חוות דעת". חתני הרביעי ה"ר יצחק צבי בן הרב ר' יעקב ניהויז הכהן מירושלים מראשי ישיבת שפ"א. וחתני הצעיר ר' ישראל אליעזר הלוי כץ שו"ב. כולם ת"ח מובהקים, אפשר להגיד כולם אהובים כולם ברורים כולם גבורים בדרכי השי"ת הם ונשיהם ובניהם נכדי וניני זה עטרת ראשי ותפארת לי מן האדם כולם יעמדו על הברכה עד עולם, השי"ת יעזור לי ולזוג' תחי' שיהי' מהם הרבה נחת ונזכה לאריכות ימים ושנים ולראות מכולם דור ישרים יבורך אמן.

תמונות

  1. אני
  2. ההורים
  3. המשפחה

בית הרב

תמונות

הרב הבנים

 

בית אבא ז"ל

עסקיו של אבי ז"ל בשותפות עם עוד שני אחים היו בקונפקציע, מסחר גדול מאד בזמנים ההם, באו לעירנו סוחרים מכל רחבי פולין ורוסיה, על אבי מורי ז"ל הוטל להתעסק בגביית שטרות, חובות פתוחים, סידורים אחרי פשיטת רגל של כמה סוחרים ברובם ברוסיה הרחוקה כמו וולאדויסטיק רוסטוב – דן סורטוב וכו', היות ואבי מורי בילה הרבה חדשים בשנה בנסיעות רחוקות הועלתה הצעה שנקבע את מקום מגורים שלנו באופן זמני ביקטרינוסלב[3] אוקראינה, כדי שאבא ז"ל יהי' יותר קרוב למשפחה שנוכל להיות ביחד, אבא ז"ל שכר דירה גדולה ביקטרינוסלב והכין הכל כדי שנוכל לבוא לשם, זה לקח כמה חדשים.

בנתיים חלה הילד יהושע במחלת שקרלטינה ונפטר, בן שלש היה במותו, אבא לא ידע משום דבר, אני עוד זוכר את המעמד של יגון ואנחה כשאבא ז"ל חיכה ברכבת בקיוב והתחיל לספור את הילדים וראה שיהושע חסר, הצעקות והבכיות של כולנו על יד הרכבת הגיעו עד לב השמים, הגוים לא הבינו מה פה קרה, כשהרכבת צפרה את הצפירה השלישית לסימן שהיא מתחילה לנסוע, קפצנו כולנו לרכבת והמשכנו בדרך למקום המגורים, אבא ז"ל ישב שבעה שעה כדין.

אחרי השלושים התחלנו לעשות סדורים שונים, הבעיה הראשונה היתה לחפש מלמד עבור הילדים, היינו אז שלשה אחים אחי הבכור עזריאל, שמעון הי"ד ואני, השכן יהודי אדוק באופן חיצוני עם זקן, דומני גם פיאות, עם כובע קשקט, הזמין לפי בקשתינו מלמד עבורינו יהודי עם זקן ארוך, חשבנו שזה הוא האיש הנכון, אבל כשהתחלנו ללכת אליו יום יומיים ראינו בבית דברים שלא חשבנו שזה מתאים למלמד דתי, וגם הלימוד שלו והבטויים רימזו שהוא אדוק רק משפה ולחוץ ובפנים הוא מושחת, שלשתינו היינו כבר בעלי הבנה באנו הביתה וסיפרנו כל מה שראינו ושמענו אצל המלמד שהשכן הזמין עבורינו.

בשבת הלכנו להתפלל לבית הכנסת של חב"ד זה היה רחוק מאד ממקום מגורנו ואז היה שמה הרב אביו של הרבי מלובביץ של היום[4], אבי ניגש אחרי הבדלה להרב זצ"ל ושאל לו על המלמד, טרם שהתחיל לדבר אמר לו: מהר תיקח אותם ממנו, הוא צבוע ממדרגה ראשונה, נתן לנו מלמד אחר והיינו שבעי רצון, גרנו בבית גדול מאד עם הרבה שכנים, אמרו שגרים פה יותר ממאה משפחות, מהם רובם יהודים דתיים, פעם האבא התפנה וקרא כמה שכנים להתייעץ אולי אפשר לשכור פה חדר לסדר "בית תפילה" הם הסכימו, בנתיים אבא נסע לסורטוב ואני עם אחיי טיפלנו בסידור ה"בית תפילה" שיהי' לנו קרוב להתפלל בשבת, בכל זאת לשלש סעודות הלכנו כל שבת לבית הכנסת של חב"ד, אפילו שאבא היה בנסיעות הלכנו לבד היינו מאד קשורים להרב של חב"ד.

גרנו ביקטורינסלב שלש שנים ונסענו חזרה הביתה לאוזרקוב, הדחיפה האחרונה לחזור ניתנה, ששכן אחד הסית אותנו שנלך לקומניזם בי"ס תיכון, אבא פחד מאד להשאר שמה ונסענו הביתה בחזרה. זה לא היה כל כך פשוט, ידענו מראש ששוב נשאר חדשים רבים בבית לבד, אבל אבא ז"ל גם בזה התייעץ עם הרב זצ"ל של חב"ד והוא אמר באם אתה בנסיעות כל הזמן ולא תוכל בעצמך להשגיח על הילדים הרכים, גם דעתי שתיסע בחזרה עם המשפחה הביתה, בבית יש לך משפחה ידידים שגם זה שמירה על הילדים, הרב זצ"ל מחב"ד בחן אותנו מפעם לפעם, גם השו"ב של חב"ד התענין בנו ביחוד בעניני חינוך[5].

כשחזרנו, שוב ביתינו היה פתוח לרווחה עבור בחורים שאכלו אצלנו "טעג" בימים ההם שלמדו אצל הרב דמתא, וכן לאורחים שעברו דרך עירנו, וגם לפעמים אורחים נכבדים, לדוגמה – כל שנה בא לעירנו בנו של צדיק הדור החפץ חיים, הרב ר' לייבל פופקה להפיץ ספרי הח"ח, הוא היה אורח שלנו באש"ל ובכל עזרה אחרת בכל זמן שהותו בעיר, המגיד המפורסם רבי אשר אנשל שור זצ"ל מבולגרייא שבא לעירנו לדרוש כל ערב בבית המדרש התארח אצלנו באש"ל כל זמן שהותו בעיר.

מטבעו לא היה אבא ז"ל עסקן צבורי אבל בדבר אחד התענין מאד בטהרת המשפחה, היה מפעילי הועד של המקוה והתמסר לענין זה בכל כוחו, ניהל מאבק על הבלן על כל הדברים הקשורים לטהרת המשפחה. פיזר נתן לאביונים בכל הזמנים ובכל המסיבות, ואף בזמנים של שפל בפרנסה, בכל זאת לא הפסיק אף אחד מדברים הטובים שנוהג היה לעשות, בקיץ ובחורף היה בין עשרה הראשונים בשעה 4 לפנות בוקר בבית המדרש לתורה ולתפילה, דאג עבור הבנים למלמדים הכי טובים, ביחוד עבורי, כבר בילדותי היה לי כושר תפיסה מהיר והייתי מוכשר ללמוד עם ילדים המבוגרים ממני בהרבה שנים, בגיל שבע שמונה למדתי אצל המלמד הכי גדול בעירנו הרב ר' יחיאל מנדל טורונציג ז"ל למדן גדול מחסידי סוכטשוב החשובים[6], גם אצל שני הדיינים בעירנו למדתי לפעמים שעורים, לא בקביעות, הם שניהם היו תלמידי חכמים מצוינים, ה"ה הרב הגאון רבי משה מאיר לנציצקי ז"ל[7] שלמד בקביעות יום יום שעור עם בחורי חמד של עירנו, לפעמים הצטרפתי לשמוע תורה מפיו, זה היה בחדשי קיץ שהרב ז"ל היה במקומות מרפא כמו מרינבד – קרלסבד, הדיין השני הרב הגאון רבי דוד בורנשטיין ז"ל למדן גדול חסיד סוכטשוב, גיסו של העסקן האגודאי בעיר ה"ר חנוך כהנשטאם, הוא היה אחיו של רבי וולפיש בורנשטיין המפורסם מהיושבים ראשונה במלכות סוכטשוב, היה גר בצענסטכוב למדן מופלג וגם עתיר נכסים וביחוד המסחר הגדול של יינות, כולם זכורים וחרוטים לנצח בין שאר צדיקי עולם שניספו בשואה בשנות תש"א – ג', ת.נ.צ.ב.ה.

ההורים היקרים שלי עלו ארצה בשנת תרצ"ו והתיישבו בפ"ת, אבי עסק קצת במסחר ורוב שעות היום בילה בבית הכנסת שהוא התפלל, ולמד שעורי תורה כסידרן, אחרי שנתיים חלה במחלה הידועה ל"ע ונפטר לעולמו ביום ג' אב תרצ"ט בשנת שישים ושש לחייו, והובא לקבורה באותו היום בבית הקברות בפ"ת, הספידו המגיד שעור של בית הכנסת, כמו"כ נשא עליו הספד מר הרב הגאון רבי חיים שרגא לווין זצ"ל, אחרי פטירת אבי ז"ל עברה אמא לגור אצל אחותי צפורה ובעלה שמואל ב"ר דוד פרישנובסקי[8] ולהם שני בנים יצחק ושמחה יחיו. אמי מורתי נפטרה בשיבה טובה בשנת שבעים ושמונה לחייה ונטמנה בבית הקברות שומרי שבת בבני ברק, זכרה חרות בליבנו עד עולם.

זוג' פרל מחלה ילדה לי בחוץ לארץ שתי בנות והם הבכורה ליבא דבורה והשניה טובה, ושלש בנות נולדו לנו כבר בארץ הקודש, ב"ה גידלנו אותן בדרכי התורה והחסידות, והם נישאו כולן לחתנים חסידיים יוצאי ישיבות ולומדים בכוללים, כולם אכלו אצלנו קעסט וזוג' תחי' כבדה אותם וכלכלה אותם כמו בנים, ואני תמיד במחשבתי שיש לי חמשה חומשי תורה, חתני הבכור ה"ר נח ב"ר נפתלי יצחק פרום תלמיד חכם גדול ויר"ש מרבים, אחרי מחלה ממושכת נפטר בדמי ימיו בשנת ארבעים ותשע לחייו, השאיר בנים ובנות וחתנים כולם זרע ברך ה' נפטר ביום י"ג שבט תשל"ד והובא לקבורה באותו היום בבית הקברות של נציבי פונוביז' אשר בבני ברק, בהלויה השתתפו קהל רב, הספידו אותו הרב דמתא רבי יעקב לנדא שליט"א, הרב נתן צבי פרידמן משכון ה', והמחותן הרב מעכו שליט"א. חתני השני ה"ה ה"ר יוסף רוזנטל שיחי' לאוי"ט ת"ח מובהק איש נבון וכו'. חתני השלישי ה"ר יוסף מלבסקי בן הרה"ח רבי נחמן דוד מלבסקי ז"ל מנכבדי האדמו"ר מצ'כנוב זצ"ל ונכד לרבי אליעזר מפלטוסק זצ"ל מחבר ספר תשובת מרש"ך חתנו של הרב מליסא בעל חוות דעת. חתני הרביעי ה"ר יצחק צבי הכהן בן הרב רבי יעקב נייהוז מירושלים מראשי ישיבת שפת אמת, וחתני הצעיר ישראל אליעזר הלוי ב"ר אברהם שמואל כץ, כולם ת"ח מובהקים, אפשר להגיד כולם אהובים כולם ברורים כולם גבורים בדרכי השי"ת, הם ונשיהם ובניהם נכדי וניניי זה עטרת ראשי ותפארת לי מן האדם, כולם יעמדו על הברכה עד עולם, השי"ת יעזור לי וזוג' תחי' שיה' מהם הרבה נחת ונזכה לאריכות ימים ושנים, ולראות מכולם דור ישרים יבורך אמן.

כשהגעתי לגיל עשר – אחת עשרה לא היה לי כבר מקום איפה ללמוד, בישיבה המקומית בהנהלתו של הרב הגאון רבי מנדל ברקנפלד זצ"ל לא קבלו שום תלמיד לפני שהניח תפילין, היינו שלש עשרה לפי תקנה של הישיבה, הרב זצ"ל השתדל עבורי להכניס אותי למרות גילי הצעיר, אבל אנשי הועד הסבירו להרב זצ"ל שבאם יפרצו התקנות ירבו קופצים וזה יהרוס את הישיבה, באין ברירה פסק הרב שעלי להתחיל להניח תפילין לפני הזמן כדי לא לעבור על התקנות, הראש ישיבה באין ברירה קיבל את פס"ד של הרב אבל רצה להכשיל אותי בזמן הבחינות, ביום ראשון אחרי שאמר שעור במסכת חולין י"א בסוגי' של רוב עם רש"י ותוספות, לקח אותי לחדר מיוחד שאחזור על השיעור, מה שלמד רק פעם אחת, הוא חשב ע"י זה להכשיל אותי, אך הוא הופתע איך שאמרתי את השעור עם כל הקושיות מה שהוא שאל, ולבסוף אמר נצחתני בני נצחתני.

אחרי שנה למדתי קצת זמן בזעגירז הסמוך לעירנו בישיבת יגדיל תורה בכתה הכי גדולה, אבל לא הייתי מסוגל לאכול "טעג" כנהוג בימים ההם, למרות שאכלתי אצל הגבירים המפורסמים של זעגירז הרה"ח שלמה סירקיס ובניו ר' דניאל סירקיס ור' אליעזר סירקיס[9].

אחרי מלחמת העולם הראשונה חיפשתי מקומות ללמוד תורה ולקיים "הוי גולה למקום תורה", ניסיתי בראדין בישיבת חפץ חיים לפי השפעת ר' לייבל פופקה בנו של הח"ח, אבל מכיון שהייתי בחור חסידי החזקתי מעמד שבועיים וחזרתי הביתה. לאחר כמה התלבטויות הוחלט שאסע לברלין ללמוד בסמינאר הרבנים מיסודו של הרב הילדסהיימר זצ"ל, אך גם שמה לא שבעתי הרבה נחת, הייתי שמה חדש ימים וחזרתי הביתה, הנימוק לנסיעות הללו היה שחבל לאבד כח מוכשר כזה לתורה ולמנהיגות של יהדות החרדית.

בנתיים התחלתי ללמוד אצל הרב דמתא זצ"ל כל בוקר השכם יו"ד הלכות מליחה, הצלחתי מאד בלמודים[10].

בנתיים דברו לי נכבדות וביום האחרון של חוהמ"פ שישבתי במשרדי אגודת ישראל ועסקתי בכל מיני דברים ארגוניים, בא אבי ז"ל וצעק דרך החלון ראובן מזל טוב! די ביזסט גיווארן א חתן, השידוך היה עם בתו של המנוח החסיד הנגיד ה"ר לייבל פרושינובסקי, הלוא היא זוג' תחי' עד מאה ועשרים שנה פרל מחלה תחי', ימי חג הפסח האחרונים עברו בין החוגים שלנו ברוב שמחה "ראובן בלייבט ביי אונז" חמי ר' לייבל הנ"ל שהוא הכיר אותי ואני אותו, לא חי כבר בזמן השדוך, הוא היה חסיד ולמדן מחסידי שפ"א זצ"ל, בעל צדקה וחסד, בימי חורף דאג כל דאגתו שלבני עניים יהי' פחם להסקה ותפו"א לאכול, חמותי הצדקת אסתר רבקה שאכלתי אצלה קעסט שנים רבות היתה נפש יקרה ועדינה, אפשר לומר שזה היה הימים הכי טובים שלי, גיסיי כבדו אותי מאד והם הבכור ר' אברהם יצחק ז"ל אחד העשירים של העיר ת"ח, וגם גיסיי הצעירים יותר, קלמן ז"ל שהוא ניהל את כל העסקים שנשארו אחרי פטירת חותני ז"ל, כמו"כ הגיסים יחיאל מאיר, ומשה הצעיר הנמצא היום ברוסיה הסובייטית, וגם אחיות של אשתי תחי' פרידה ברכה וחיה, מכל משפחת אשתי נשאר גיסי קלמן שהיה ברוסיה בזמן המלחמה, כשחזר לאוזרקוב פגש בחיים את כלתה של גיסי הבכור שבעלה מת בשואה והתחתנו, והיה לה גם ילד מבעלה הראשון, שהם היו נחבאים כל ימי המלחמה בעליה אצל גוי עבור תשלום הרבה כסף, הם נשארו בחיים ועלו ארצה, ופה נולד להם בן נוסף, קלמן נפטר לפני שנתיים והוא היה בן שבעים.

ואת השנים הטובים הללו נצלתי לעסקנות ציבורית חרדית כפי שאספר בפרקים הבאים.

 

רבה של אוזרקוב

בג' אדר תרע"ב נפטר הרב דמתא אוזרקוב הרב הגאון הישיש רבי אלכסנדר זיסקינד ליפשיץ זצ"ל, שני חתניו הרב מסטאשובע והרב מזרנובצה, השתתפו בהלויה והספידו אותו בין יתר כל הרבנים שבאו מקרוב ומרחוק. בקהילה הוחלט לחכות בבחירת רב דמתא עד התחלת חורף תרע"ג, אז הוחל המירוץ. בין המועמדים הרציניים היו חתנו של הרב זצ"ל הרב יששכר גרוברד רב בסטאשוב מחבר ספר חבלים בנעימים והרב הגאון רבי דוד בער מגרובובה הסמוכה לעירנו. תושבי העיר התחלקו לשתי מחנות, החלק המשכילי והמתקדמים עמדו לצידו של הרב גרוברד והחלק החסידי והעמך עמדו לצידו של הרב בער. התקיימו בחירות והרב בער נבחר ברוב גדול. כעבור כמה חדשים – לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיע הרב עם משפחתו להשתקע בעירנו. הקבלת פנים היתה מרשימה, אנשים נשים וטף יצאו לקראתו בתופים ובמחולות. הוא נכנס ישר לבית הכנסת הגדול תחת החופה לשאת את דבריו לתושבי העיר. הוא היה דרשן בחסד עליון והקסים את שומעיו. השמחה בעיר היתה רבה וריקודים ברחובות ליוו את המאורע הזה. מזלי התמזל שבכור ילדיו ישכר בעריש משה בא ללמוד באותו החדר שאני למדתי אצל ר' מנחם מנדל טורנר. מרגע הראשון התקשרנו בינינו בקשר אמיץ עד שבמשך הזמן הייתי בבית הרב כמו אחד מילדיו, קיבלתי בבית הזה תורה וחכמה וכו'. היו חדשים שמכעט לא הלכתי הביתה, אכלתי וישנתי בבית הרב, ועד שנסעתי לארץ הקודש למדתי אצלו ביחד עם בנו הנ"ל שהוא אחר כן היה חתנו של הרב מזדונסקי וואלע, עיר ואם בישראל, ואחר פטירתו של חותנו הרב ליפשיץ אחיו של הרב ליפשיץ מקאליש, הוא נבחר פה אחד לרב העיר, בגיל עשרים ושמונה. קשרי הידידות כמו אחים נשארנו גם בהיותו רב בעיר ואם בישראל, נסעתי אליו כמעט כל שבוע ובילינו ביחד שעה שעתיים. בבית הרב למדתי גם חכמת החיים. הרב בער היה חכם מובהק בחכמת החיים. אפשר להגיד כמו שאמר רבי עקיבא שהיה לו 24 אלף תלמידים "שלי ושלהם שלה" כך אני יכול להגיד כל מה שיש לי הכל משלו. בנים כשתילי זיתים סביב לשלחנך, ששה בנים היו לו, הבכור הרב מוואלה, השני ר' לוי יצחק חתן הנגיד ר' שלמה גולדברג מורשה, השלישי ר' שמואל אריה חתן הגאון רבי מנחם זמבא הי"ד, הרביעי ר' אהרן פנחס חתנה של הנגידה הגב' אייבשיץ מפאביאניץ, החמישי אליעזר נשא בזמן השואה את הנכדה של הרבי מסוקולוב זצ"ל, אחותו של הרב מקוצק בת"א הרב רבי מנדל מורגנשטרן, (זה נודע לי לפני שנתיים כשהייתי בארצות הברית הייתי בשיקאגא, נכנסתי לבקר אצל גיסו של הרב מקוצק מת"א, כשאמרתי שאני מאוזרקוב, היא אמרה לי שבן הרב אליעזר נשא את אחותה בזמן המלחמה. במקרה היתה אצלי התמונה של אליעזר, הבכיות והצעקות בבית ניימן היו עד לב השמים. לפי בקשתה השארתי את התמונה ואחרי כמה חדשים היא שלחה את התמונה בחזרה), והשישי הב' צבי מאיר תלמיד ישיבת חכמי לובלין, היה לו גם בת יחידה, ביילא רוחמה, בעלה הרב יעקב מאיר בנו של הרב מפייזר זצ"ל, הרבנית ראצא ברכה רבקה נכדתו של החידושי הרי"ם וגם היו להם נכדים, כולם ניספו בזמן החורבן הגדול בשנים תש"א-ג, ה' ינקום דמם, בפרקים הבאים אכתוב במפורט כל שש הבנים כולם תלמידי חכמים גדולים, חסידים ואנשי מעשה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, מחובתי להציב מצבת זכרון לבית הרב שאני גדלתי וחונכתי בבית הזה למזכרת עולם למען ידעו דור האחרון איזה פנינת קודש יקרה היתה ביהדות פולין שנחרבה ואין.

הרב הגאון רבי דוד בער מגדולי הרבנים בפולין ואחד האישים הבולטים בדור הקודם נולד בטרנוב (טורנה) בגליציה בשנת תר"ל לאביו רבי ישכר בעריש ז"ל, בעל-בית עשיר למדן וחסיד, תפס עמדה מכובדת בעיר ואם בישראל זו, היה קובע עיתים לתורה ולפעמים גם הגיד שיעור לבעלי בתים במקום אביו של ר' ישכר בעריש, הרב ר' יוסף הנקרא בפי כל רבי יוסל'ה טורנר, ששימש כדיין ומורה הוראה בטארנוב והיה מגדולי התורה הבולטים בגליציה, יהודי פיקח ובעל הבנה עמוקה שיהודי העיר התגאו בו והעריצוהו, בעל עין חדה היה רבי יוסל'ה הנ"ל, הוא הבחין בכשרונותיו ובתכונותיו הרבות של נכדו הצעיר דוד וגמר אומר להקדיש עתותיו אך ורק לתורה, משוכנע היה שדוד הקטן מיועד לגדולות ועתיד להיות גדול בישראל ומורה לדורו. אביו ר' ישכר הסכים ברצון רב למסור את בנו הכשרוני לידי סבו כדי שיפקח על חינוכו. מאז בילה דוד את מרבית יומו וזמנו הפנוי בבית סבו שלא הסיר ממנו עין, חזר יחד עם הילד על למודיו ולאט לאט הכניסו לאוירה תורנית, הגביר את תשוקתו ללמוד ואת רצונו לדעת את לימודיו, ויותר מה שלומד הנער אצל מלמד העיר למד אצל סבו שדחה רבים מעיסוקיו כדי לחנך את נכדו הכשרוני. כך התעלה דוד על הנערים בני גילו. כשנכנס כבחור צעיר לבית המדרש העירוני להמשיך בלימודיו עם בחורי העיר חובשי בית המדרש עלה דוד הצעיר שביניהם על אחרים בחריפותו בקיאותו ושקידתו, ונתפרסם כבחור הטוב ביותר בעיר, למדן מובהק הבקי בש"ס ובפוסקים. רב מפורסם או אדמו"ר בעל שם כי בא לעיר, דאגו למדני העיר שדוד בער ישוחח עמו בדברי תורה, והדבר עזר בהרבה לפרסם את בחורי טרנוב כמופלגים בתורה, אם כי יחיד היה דוד בער ואף אחד לא הגיע למעלתו למדנותו וידיעותיו, ישיבה לא היתה אז בטרנוב העיר ובני המקום כבני גליציה המערבית בתקופה זו לא רצו לשלוח את בניהם לישיבות מחוץ לעיר, כך כמעט בכוחות עצמו ובעזרתו המסורה של סבו רבי יוסל'ה הגיע דוד בער לדרגה של למדן מובהק ובעל שיעור קומה. סדרים שלמים בש"ס היו שגורים בפיו וספרי הראשונים עמדו תמיד לנגד עיניו, מימיו לא אהב את הפלפול המופשט שאינו ממצה את ההלכה, וסירב להסתבך בחידושים הנראים כמתרחקים מן ההגיון הפשוט והבריא, כבר אז כמו בכל שנות חייו אהב את הפשטות וההסבר הישר והפשוט, הוא לא הוציא הגה מפיו בטרם בדק ובחן באורח יסודי את ההלכה או הסוגיה, אציל רוח היה גם בגישתו להלכה ולכן לא אמר מעולם קבלו דעתי, הוא לא התעקש לעמוד על דעתו אלא ביכר את השתיקה בלי להלבין פני איש. כזה היה דוד בער בצעירותו, נבון ושקול מאד זהיר עד מאד כאילו לא היה זה צעיר אלא למדן זקן ומתון. הפיקחות שירש מסבו התמזגה אצלו עם רוחב לב, והוא נזהר מלפגוע באיש ומלהבליט את עליונותו על פני חבריו, מעולם לא התגאה אף על נערים צעירים ממנו בהרבה ולכן כה הרבו הבריות לאהבו.

גליציה השתייכה אז לקיסרות האוסטרית-הונגארית, היהודים שנהנו מזמן מכל הזכיות האזרחיות חוייבו לשאת בעול חובות המדינה, יהודים לא שוחררו מחובת השירות הצבאי אלא אולצו להופיע לפני ועדות רפואיות צבאיות שקבעו את סוג בריאותם של בעלי חובת הגיוס, אם הועדה לא מצאה עילה רפואית מספקת, מסרה מיד לנבחן צו גיוס למשך שנים אחדות, האוירה בצבא היתה זרה לחלוטין לרוח היהדות, המאכלים לא היו כשרים, הסביבה מטמטמת ומסוגלת להעביר אדם צעיר על דעתו ודעת קונו, לכן עשו היהודים החרדים בזמן ההוא הכל כדי להשתחרר מחובת השירות בצבא, היהודים שהתרחקו משירות צבאי לא ראו מעודם את אוסטריה-הונגריה כמולדתם ולכן לא ראו כל חובה לשרת בצבא זה ובפרט החוגים התורניים אשר ראו את כל יעודם בחיים בלימוד התורה ובהתמסרות שלמה ומוחלטת לחיי התורה.

נסתרות דרכי ההשגחה העליונה, עמד ר' דוד בער בפני ועדה רפואית צבאית ולמרות מאמציו קבעה הועדה שעליו לשרת בצבא שנתיים ימים. מאמצי משפחתו ומכיריו המרובים לא הועילו. השלטונות דרשו שישרת בצבא, הטוב בין בחורי טארנוב היה גדול גם בקומה וגם במראה, פניו יפים ובריאים והוא בחור כארז כגיבור אשר מום אין בו. כל ערעור נגד החלטת הועדה נראה כפעולה מחוסרת תועלת, תמורת תשלום כסף נדחה מועד התייצבותו לקסרקטין של הצבא, אבל בני משפחתו ידעו שיש קץ לדחיות ואי אפשר לדחות את המועד ללא גבול, ואולם ר' דוד בער אשר נחושה היתה החלטתו שלא לנטוש את לימודיו ולהפוך לחייל, בחשאי ובסוד בשלה החלטתו לברוח מאוסטריה ולנוד לרוסיה הפולנית, היתה זאת מהלומה קשה לדוד בער הצעיר, הלמדן ואציל הרוח שלא הסתבך מעודו אף בענינים פעוטים ביותר, עניה היתה משפחתו וכך לא יכלה להבטיח לו קיום בנכר ברוסיה במקום שלא היה לו קרוב או גואל, מושרש היה בחיי טארנוב בין למדני המקום והגלות מרצון נראתה לו כעינוי הקשה ביותר. תוך בכיות וכאב רב נפרד ר' דוד בער מסבו ומורו, מאביו ואמו ובני משפחתו תוך אנחות מרות עזב את עיר מולדתו ושם פעמיו לעיר הגבול האוסטרי-רוסי, בחשכת ליל חורף הבריח את הגבול תוך סכנות בשמרו על שלוה חיצונית ועל עצביו המתוחים והוא הגיע לרוסיה במקלו ובתרמילו, קשים מאד היו הימים הראשונים במדינה הזרה. במהירות התרחק מאזורי הגבול בל יעורר נגדו כל חשש ועד לגבולות ליטא נדד לשם בטחון, השתקע בעיירה לא גדולה והתחיל ללמוד שם בהתמדה רבה עד שהגיע לדודו הרב הגאון רבי צבי מאיר בער רב בעיר דוברה ע"י קאליש, הרב מדוברה היה אחיו של אביו ישכר בעריש, חיבר ספר אמרי צבי על בבא קמא ור' דוד היה המסדר של הספר, להרב מדוברה היה בן יחיד ישכר בעריש, שהיה חתנו של הרב הגאון מאנייוע-פולין גיסו של הרב הגאון מפיטסבורג זילברברג זצ"ל, בניו היקרים הרב ר' עקיבא והרב ר' אפרים שרגא והרב ר' מנדל חיים באמריקה, ונכדו הר' שמואל זילברברג הגר בבני ברק הוא חתנו של מחותני הרה"ח ר' ליפמן אלתר שיחי' נכד של הרה"ק רבי שלמה אלתר אחיו של בעל השפת אמת; רבו מעריציו ושוחרי טובתו שדאגו להושיבו על כסא הרבנות בגרבובה העיירה הקטנה ושוחרת התורה. נישא בזיווג ראשון לבתו של הנגיד והחסיד המפורסם ר' זאב ריינגווירץ מחסידי צ'כנוב מנאשעלסק וישב ולמד יומם ולילה ע"ח חותנו הנ"ל היה לו גיס שאכל ביחד איתו קעסט אצל חותנו, הרה"ג ר' בצלאל תאומים (טאומן) בנו של הרב מנובידבור רבי משה יעקב טאומן נכד בעל החידושי הרי"ם. אשתו הראשונה נפטרה בזמן לידת ילדתם היחידה, מרת ביילא רוחמה. גיסו של ר' דוד הרה"ח ר' בצלאל שידך אותו עם אחותו מרת ראצא ברכה נכדת החידושי הרי"ם.

במהירות התאקלם ר' דוד במולדתו החדשה, פיקחותו הרבה והליכותיו הנעימות עמדו לו להיקלט במדינה הזרה, חיש מהר עמד על טיבם ודרכי מחשבתם של יהודי פולין הקונגרסאית ועל צדדי השלילה שביחודם הגלותי הוא הכיר לדעת את חולשותיהם ותכונותיהם הנאות, אף ידע להתהלך בין בני קהלתו בימים טובים כבימים קשים ומצא נתיב ללבו של כל אחד ואחד, ר' דוד היה בקי לא רק בארבעה חלקי שולחן ערוך אלא הוא ידע מאין כמוהו גם את החלק החמישי של השולחן ערוך אשר רב מצליח מוכרח להכירו את החלק הלא כתוב על יחסים עם אנשים. ר' דוד אף שמעודו לא שימש ברבנות ולא הכיר מימיו את ההוי היומיומי הקשה של יהודי פולין הקונגרסאית נתגלה כמנהיג רוחני מעולה של הקהילה היהודית כאילו לא נוצר אלא כדי לשמש רב בישראל, הפועלים העניים בני הקהלה בעלי המלאכה הדווים שבזיעת אפם הוציאו לחם מצאו אצל הרב הצעיר משענה נאמנה ולב פתוח שהרבה לעוררם, למדני העיר הרבו להלל את הרב הצעיר שברח מפרסומת וכבוד והסתפק במועט והקדיש כל רגע של פנאי ללימוד התורה.

שנות מנוחה ושלוה ידע ר' דוד בגרבובה, בני הקהילה כיבדוהו הרבה, קטנה היתה העיירה ובעיותיה מצומצמות, אנשי המקום אהבו את רבם ור' דוד היה מסור להם בלב ונפש, מעולם לא הכביד את עולו על הקהילה, אלא הסתפק במשכורתו הצנועה והקטנה וחי חיי צנע. קרוב לעשרים שנה ישב ר' דוד בגרבובה הקטנה ורק מפעם לפעם נסע לגור להסתופף אצל קדשו של האדמו"ר מגור אחרי הצטרפו לעדת חסידיו הגדולה, לאחר שהגיע לפולין הרוסית, הוא גם לימד פעמיים בשנה שיעור בישיבת גור בנשיאותו של הצדיק הרה"ג רבי מנדל אלתר זצ"ל כפי שהיה נהוג אז. מזמן לזמן נקרא לצאת לבוררות או לאסיפות רבנים וזאת – למרות רצונו לברוח מכל פרסומת, איש לא היה מוכן לוותר על הרב החכם והאציל מגרבובה.

משפחת ר' דוד גדלה ועמה יחד – צרכי הרב, בניו בגרו והיה צריך להשיאם, ואם בעבר סירב הרב ר' דוד להחליף את משרתו ולקבל עול רבנות בקהלה יותר גדולה, הרי סוף סוף נאלץ להסכים לדרישות מקורביו, בלב כבד ולמגינת בני המקום הסכים להיבחר כרבה של אוזרקוב. בשנת תרע"ב עבר ר' דוד מגרבובה לאוזרקוב העיר החרושתית הסמוכה ללודז, עשרים ושמונה שנים ישב ר' דוד על כס הרבנות באוזרקוב, כאן שוב לא היתה לו כל אפשרות לברוח מפרסומת ולהסתגר בארבע אמות של הלכה, בעל כרחו הוכנס למרכז החיים הדתיים והכללים בפולין, העיירה אוזרקוב שכנה בלב-ליבה של פולין היהודית. הרב ר' דוד תפס עמדה מרכזית בחיי הרבנות בפולין, אישיותו רבת הקסם, פקחותו הבלתי מצויה, גאונותו שהדהימה רבים, רחבות ליבו, יושרו והגיונו הקנו לו שם ומקום בשורה הראשונה של אישי פולין הדגולים. "הרב מאוזרקוב" שוב לא היה רבה של קהלה מסויימת בין מאות קהלות אחרות אלא מושג של שלמות והוא נחשב בצדק כ"רב השלם" על משקל "אדם השלם". בלודז וסביבתה נתרכזו המסחר והתעשיה של פולין, דיני התורה בעיני מסחר היה לדבר נפוץ מאוד וביניהם סכסוכים שהגיעו לסכומים די רציניים, שלא לרצונו נסחף ר' דוד לבוררויות כאלה וישב כסא למשפט גם בסכסוכים שלא היו מעורבים בהם בני קהלתו כלל. לעדינות רוחו ולטוב לבו יצאו מוניטין, קשה היה לו לדחות פני איש ומה עוד כשבעלי דין לא הרפו ממנו והפצירו בו הרבה בהיותו מפורסם כאיש אמת נאמן מאין כמוהו, שוחר צדק אמיתי בלי לסטות מדרכו, בלי להיות מושפע מאיש פעל בחן מיוחד, בתבונה והבנה, מעולם לא הלבין פני אדם, מעולם לא הטיח דברים בפני איש אלא הבליג וחזר והבליג. מאידך ידע לבטא את אשר עם לבו בצורה עדינה מאד בכסיות של משי, תוכחתו היתה תוכחה שנתקבלה על הלב ולא עוררה כל תגובות נגד, בחוש מיוחד במינו ניחן רבה של אוזרקוב, במבט אחד סקר פני איש וכבר הכיר טבעו. דיה היתה לו שיחה קלה וכבר ידע טיבו של בן שיחו, חולשותיו ומעלותיו, כך ידע להתהלך עם כל סוגי אנשים תקיפים וחלשים, מוזרים ויוצאי דופן, כך הצליח במקום שלא הצליחו אחרים, לפשר, ליישר הדורים, להשכין שלום ולמנוע ריב, ולכן פנו כה רבים, ביקשו עצתו ועזרתו ותבעו התערבותו, בני קהילת אוזרקוב כמו בני קהילת גרבובה העריצו את רבם הדגול ונשאו אותו על כפיהם. חיי הקהילה התנהלו כסדרם ללא פרץ וצווחה, אנשים מנעו עצמם מלהטריד את הרב ומלהפריע את מנוחתו, קהילת אוזרקוב לא היתה גדולה מדי לכן לא היו בעיותיה מרובות וקשות, אלמלא חרגה אישיותו מתחום קהלתו, אלמלא נסחף בכוח לפעולות שמעבר לתחום עיירתו, הרב ר' דוד בער היה יודע שנים של שלווה ומנוחת הנפש, שנים של תורה ועבודה תוך הרחבת הדעת, אולם המנוחה היתה ממנו והלאה, לא עבר שבוע בו לא פעל כבורר יחיד, כשופט או כשליש בסכסוכים קשים, מקרוב ומרחוק לא הרפו ממנו, מי בהמלצת גדולים ומי עקב לחץ אישי או מוסרי, נקיון כפיו וטוהר לבו באו לא פעם לידי גילוי מלא ולכן לא הטיל איש דופי בפסקי דיניו.

אולם לא רק לסכסוכים ולדיני תורה רבים נאלץ הגאון ר' דוד בער להקדיש מזמנו, גם עניני ציבור לא פסחו עליו, עסקני פולין ומנהיגיה לא חשבו לוותר על עצתו ועזרתו של הרב המפורסם והנערץ, מאז נוסדה "אגודת ישראל" נמנה ר' דוד על אחד מאישיה הדגולים וחברי "מועצת גדולי התורה" קולו השקול והנבון נשמע תמיד בקשב, למען תנועת "אגודת ישראל" פעל רבות, היתה זאת אולי הפעולה היחידה של ר' דוד בה חרג ממסגרתו כרבם של כל בני הקהילה חברי כל המפלגות והזרמים והתייצב בגלוי לימין התנועה החרדית. למרות התנגדותו נבחר כסגן נשיא של אגודת הרבנים בפולין, וכך הוכנס למרכז הפעולות למען רבני המדינה. שוב לא היתה בעיה ציבורית שנגעה לעניני הדת או הרבנות של פולין שר' דוד לא טיפל בה. הוא הרבה לנדוד להתייעצויות ולאספות, הוא השמיע את דברו וביטא את עמדתו שתמיד היתה רבת משקל, מחושבת והגיונית, תמיד מצא את המילה הקולעת והנכונה, וגם בפעולתו הציבורית ידע ר' דוד להתהלך עם רבנים וגדולים, השכיל לפשר ולגשר, מעולם לא אמר "קבלו דעתי" ומעולם לא יצא מגדרו, קל היה להבחין איך שולט הוא על עצמו, על עצביו ומעשיו, וכל מוצא פיו. איש הרגש הרך הזה ידע לשמור על רגשותיו בלבו פנימה לבלי לתת להם להתפרץ, לבלי לתת להם להאפיל על בהירות מחשבתו.

איש הסדר היה הגאון רבי דוד בער, ומסדרו הקבוע לא סטה מעולם, אם בשנות ישיבתו כרבה של גרבובה הקטנה, משוחרר מכל דאגות וטרדות יתרות, ואם בעשרים ושמונה שנות כהונתו כרבה של אוזרקוב וכאחד מרבניה הבולטים והפעילים של גולת פולין. כשעה קלה אחרי חצות הלילה בטרם כובו האורות בבתים רבים קם ר' דוד משנתו בין בקיץ ובין בחורף, בימי עמל ותלאות כבימים נוחים, נכנס לחדר עבודתו ולמד את שיעוריו הקבועים ביחידות בשקט בלי להפריע לאיש, שעות הלילה הארוכות עברו עליו בשיעור אחרי שיעור, לימודים בעיון רב ולימודים אחרים עד אשר עלה השחר ואז פנה לתפילה, שעה ארוכה התפלל הרב בדביקות ובמתינות, בהערצה הביטו אנשים לעברו בשעות אלו כשעומד היה בפינתו תמים מלא קסם והוד ושופך את שיחו בפני בוראו, תפילתו נמשכה זמן רב, עד כדי כי נדמה שר' דדוד לא יפסיק דביקותו זו לעולם, גמר את תפילתו, סעד סעודה קלה ומיד התחיל להשמיע את שיעורו היומי הקבוע לתלמידיו הרבים, צעירים מבני קהלתו ובחורים מן הסביבה, שבאו ללמוד תורה מפיו, הרב מאוזרקוב הגאון המובהק שכל שבילי הש"ס וכן הראשונים והאחרונים שגורים על פיו התאמץ להסביר כל סוגיה בכשרון אפילו לקטן שבתלמידיו באהבה וברוח אבהי, ובסבלנות שאין לתארה היה מסביר וחוזר ומסביר עד שהסוגיה כולה היתה מתלבנת ומתבררת לכל דורש, שבעים פנים לתורה וכולם אהובים ורצויים להרב ר' דוד. אין הוא שולל לא את הפלפול החד הקושר קצוות ובונה עולמות על החידוד ואין הוא שולל מאידך גיסא את השיטה ההגיונית בלימוד המתרכזת סביב לסוגיה אחת הדשה וחוזרת ודשה בה ואינה גורסת את החידוד והפלפול המשתרעים על פני סוגיות רבות, עם למדן או תלמיד השקוע בפלפוליו מתפלפל ר' דוד ברצון, ועם איש העיון הוא משתתף ברצון בהבהרה לעומקה של סוגיה, בשיעוריו הוא מתבל בקיאות בחריפות, מרחף בעולמות העליונים ויורד לעומקה של שיטה וכשהוא לבדו בלילה ולומד את שיעורים הריהו לומד כרצונו ושומר סודו בלבו הלימוד – אומר ר' דוד – קשור בתכונותיו הנפשיות של האדם, יש הנולד לבקיאות ויש הנולד לחריפות, יש מקום בתורה לשניהם יחד מבלי שאחד ייצר לשני. בשעות הצהרים גמר הרב את שיעורו, עיניו יוקדות בשלהבת מיוחדת, כולו מלא הוד עילאי והתעלות נפשית ומדביק את תלמידיו באורו, ברוממותו. סיומו של השיעור כמו השיעור עצמו הופכים לחוויה בלתי נשכחת, הרב נינוח קמעא, אוכל את ארוחת הצהרים, עובר על המכתבים הרבים המגיעים אליו בהם שאלות הלכה ובהם בקשות והצעות, אין הוא משאיר אדם בלי תשובה, גדול כבוד האדם בעיניו ומיד הוא מתפנה לצרכי הציבור, לעניני הרבנות ולענינים אחרים המחכים לו, כשם שנפשו זכה וטהורה כך גם מלבושיו נקיים. תלמיד חכם אסור שיהיה רבב על בגדו, קומתו הזקופה, קלסתר פניו הנעים והדרת פניו המעוררים יראת הכבוד מעידים שהאיש משכמו ומעלה גבוה מכל העם, גישתו המלבבת יוצרת סביבו אוירה מושכת, והבריות חיפשו דרכים להתקרב אליו, לשהות במחיצתו, לבלות בחברתו, לכן מתמלא ביתו אחרי הצהרים אנשים רבים ומגוונים, רבות הבעיות והטרדות אולם הרב מקבל פני כל אחד בסבר פנים יפות, ברצון ואהבה, רק בשעות הערב המאוחרות עוזבים האנשים את ביתו ומשאירים אותו לשעה קלה עם עצמו, אז פונה הרב ר' דוד מיד לשיעור הקבוע בכל לילה, לאחר שהוא גומר את שיעורו הריהו רושם את חידושי התורה שלו, וכך חיבר ספר גדול על התורה וחידושים רבים על הש"ס (אשר חלק קטן מהם נמצא בס"ד אחרי המלחמה והובא לישראל), לעתים קבועות השמיע הרב את דרשותיו בבית הכנסת בעיר, דרשות אשר חרגו ממסגרת השיגרה. רב היה כוחו הדרשני של הרב ר' דוד שמנע עצמו לרוב מלהשתמש בו, איש לא נשאר בביתו בשעה שהרב דרש בבית הכנסת, תמיד ידע לערוך את דרשתו כך שהלמדן כמו הפועל הפשוט מצאו בו ענין רב, חדשים רבים שימשה דרשתו של הרב נושא לשיחה בפי תושבי אוזרקוב.

עשרים ושמונה שנה ישב הגאון ר' דוד על כסא הרבנות באוזרקוב מוקף הערצה וכבוד מלא פעילות ומעשים, דור של מופלגים בתורה ובחסידות הקים, בניו שהתחנכו על ברכיו התפרסמו כגדולי תורה, ובראשם בנו בכורו הרב ר' משה בער רבה של זדונסקה-וולה עיר ואם בישראל, נהרג על קידוש השם ביחד עם בנו בכורו שהחזיק אותו על כתיפו בערב פסח תש"ד בעברו את רחוב קופיצקי להתחבא בבונקר בבית מול ביתו, עמלו הרב לילות ללא שינה וימים ללא מנוחה נתנו את אותותיהם במצב בריאותו של הרב ר' דוד שהלך והתקרב לשנת השבעים בחייו, חלש וידוע חולי היה בשעה שפרצה מלחמת העולם וקלגסי הגרמנים כבשו את פולין בסערה, בני קהילת אוזרקוב שגרמנים רבים מצוררי היהודים גרו תמיד בשכונתם ברחו מביתם בעירום ובחוסר כל והמעטים שנשארו גורשו בכוח, ר' דוד לקח את מקל נדודיו לידו, זקן וחלש עשה את דרכו לווארשה, לבית מחותנו הגאון רבי מנחם זמבא, שנים מספר ישב הגאון ר' דוד בער בגיטו וארשה, סבל עם אחיו והתנסה בכל יסורי הזמן, גופו הלך ונחלש, ולא כן רוחו העשויה ללא חת, גם בימים הקשים והמרים שמר על סדר יומו הקבוע, על שלוות רוחו ועל צלילות דעתו, רבני הגיטו היו מרבים להתחשב בדעתו, הוא עודד רבים ונסך רוח חדשה בלב נדכאים כמגדל-אור חי היה בין חומות הגיטו האכזריות ובימי ההשמדה הגדולים בעת ה"אקציות" האחרונות הוציא נשמתו על קידוש השם בראש בניו ונכדיו ובני משפחתו ונדמה היה כי גם לעקידה הגדולה מוביל הרב מאוזרקוב את מקורביו בני ביתו בחכמה ובתבונה באצילות וברוח של קדושה וטהרה.

הרב הגאון רבי שלמה דוד כהנא ז"ל שהגיע לארץ בשנת ת"ש הביא לי דרישת שלום מהרב זצ"ל, רשום על החומש שלו, על שאלתי האם יש להרב אפשרות להעביר כסף שיגיע לידיו, אמר לי כן, ואני התאמצתי לשלוח עזרה כספית, סכום הגון, אחרי כמה זמן קיבלתי דר"ש ממנו שקיבל הכל ואני שוב הלכתי להרב כהנא ז"ל ושאלתי האם עוד קיים אפשרות לשליחת כספים, ענה לי בצער שאיבד את הקשר עם האיש שדרכו עברו כל הדברים וע"י זה נפסק כל הקשר אתו, על אלה אני בוכיה, ליבי ליבי על חלליהם, על מורי ורבי מחמד נפשי, ועל משפחתו בניו וחתנו המצוינים בתורה ובחסידות שהוא היה לי כאב נאמן ובניו כאחים לכל דבר, מכל המשפחה הענפה לא נשאר אף אחד, תהי' נשמתם הקדושים צרורה בצור החיים בעולם שכולו טוב שהוא ובניו בין הצדיקים היושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

הרבנית מאוזרקוב אשת מו"ר הגאון רבי דוד בער זצ"ל

ראצא ברכה רבקה היתה הבת של הרה"ג רבי יעקב משה תאומים זצ"ל רב בנובודבור בנו של ר' אהרן פנחס טומאן חתנו של הרב הצדיק רבי אברהם מרדכי זצ"ל בן החי' הרי"ם זצ"ל, ר' אהרן פנחס הנ"ל היה בן לקדוש ר' מאיר מפויזן למעלה בקודש עד ר' אהרן הקדוש מקורדובה ובורמייזה מיוצאי אנוסי ספרד, הרב מנובידבור נפטר בדמי ימיו, לפי הסיפור ששמעתי מהרבנית ז"ל, נובידבור היתה עיר עם מבצר גדול המתמשך עד לציצאדעל בווארשה, היו במבצר מספר חיילים יהודים שכל השנה דאג להם הרב לקבל אוכל כשר ובמיוחד לספח, פעם לפני פסח הובטח לו אותו ההסדר, בינתיים הגנראל שהבטיח נסע לחופש וסגנו לא קיים הבטחתו, בזמן שהרב ערך את הסדר פרצו לביתו קבוצת חיילים יהודים ושפכו לפני הרב את מר ליבם על שלא הכין להם מאכל כשר לפסח ומכריחים אותם לאכול חמץ בפסח, זה נגע לליבו ובבכיות גדולות צעק "אוי וויי יודען זאלען עסען חמץ אין פסח אין איך בין שילדיג", באמצע הסדר עמד והלך עם השמש לאיש הצבא הממונה על זה, ולא זז עד אשמורת הבוקר שיהיה להם מצות ואוכל לכל ימי הפסח, הדבר הזה השפיע עליו, מיד קיבל חום גדול ונחלה במחלה קשה מאד ובל"ג בעומר נפטר בשם טוב. השאיר יתומים קטנים 2 בנים ו-4 בנות וחותנו הרב הצדיק רבי לוי יצחק רב בזדונסקי וואלע קיבל עליו להשיא את הילדים. הבנים היו הצדיק רבי בצלאל טאומן חתנו של הרב מזרומב, הבת הבכורה נישאה להרבי דוד טוב האדמו"ר מקוזמיר שהיה גר בווארשה פרגה, השניה נישאה להרבי מקילץ שהיה גר בווארשה, השלישית נישאה להרב הגאון מאוזרקוב, הרביעית להרה"ח ר' טובי' הי"ד שהיה גר בוואלע. בן של הרב מקוזמיר פראגה, הרב לוי יצחק טוב הי"ד, היה חבר וידיד נעורים שלי, עבדנו ביחד במרכז צא"י בווארשה, חכם ונבון בעל מעשה ונואם בחסד עליון, גיסו האדמו"ר מפיעטרקוב גם הוא ידיד שלי, שוחחנו הרבה איתו על עניני השעה, הוא הבין את רוח הזמן, כולם ניספו בימי זעם וצרה, בתו של האדמו"ר מפיעטרקוב נשארה בחיים והיא אשתו של ידידי הרה"ח ר' יחיאל גרנטשטיין שנישאו אחרי השואה וזכו בזרע ברך ה'.

הייתי מבאי ביתו של האדמו"ר מקוזמיר שהיה גר בפרגה, כל פעם שבאתי לוורשה התאכסנו אצלם, הם גרו באותו הרחוב שגר הגאון רבי מנחם זעמבא, שגם אשתו של הגאון היתה מיוצאי אוזרקוב, חותנו ר' חיים ישעיה צדרבוים עבר מאוזרקוב לוורשה, גם הוא היה סוחר גדול של ברזל וגם אשתו של הגאון רבי מנחם זמבא פתחה חנות של ברזל, וגם אצלם הייתי נכנס מפעם לפעם, הייתי מוכר להגאון הנ"ל, בנו ר' שמעון מלודז זמן קצר לפני נסיעתי לארץ הקודש הייתי כמעט השדכן בין בתו של הגאון הנ"ל עם בנו של מו"ר מאוזרקוב עם בנו ר' שמואל אריה על הווארט עוד הייתי נוכח אבל על החתונה הייתי כבר בארץ הקודש, הכרתי גם את חתנו הרב ר' אהרן בנו של הרב הגאון מטשיבין, הייתי איתו בידידות רבה, כל פעם שבאתי והגאון ר' מנחם זמבא שוחחתי במיוחד עם חתנו ר' אהרן הנ"ל, היה למדן גדול ואפשר להגיד עליו חכם ונבון, ווי ווי להאי שופרא דבלי בארעא, בימי זעם בגיטו וורשה כל משפחת הרב מאוזרקוב וגם משפחת הגאון זמבא היו אצל בנו של הרב ר' שמואל לייב בער עד לסוף המר, לפי ידיעותי הרב זמבא עבר לבסוף לדירה אחרת ונשאר בחיים עד למרד האחרון שהוא ביחד עם חברי כאח לי הרב מזדונסקי וואלא ר' ישכר בעריש משה בער, היו בין העומדים בראש המרד, אני מציין זאת במיוחד מפני שספרות השואה והמרד האחרון מתעלמים מלהזכיר את שמותיהם הקדושים של הגאונים הללו.

 

סוד המשיכה

"אחרי ר' עקיבא לבני-ברק"

לא אחת התעוררת השאלה – כיצד בא לה לבני ברק בעלת הגוון הדתי המובהק, כוח המשיכה הנפלא? כיצד הצליחה עיר זו להגיע למה שהגיעה, בעיקר באיכותה הנפלאה? כיצד זה נתגשם חלום ראשונים וקמה עיר דתית מבריקה ביפי תורתה בקסמי הישיבות ומרכזי התורה, באישיה הרוחניים הנפלאים אשר קבעו את אכסנייתם בבני ברק? התשובה לכך יכולה להיות אחת: סוד המשיכה, אשר כפי הנראה טמון ביסודות הכנים אשר הוטמנו במקום הזה, על ידי אותם הראשונים אשר נטשו ארץ נושבת וכל טוב והלכו למדבר שממה לא רק כדי להבנות אלא בעיקר לבנות מרכז יהדות חדש. זרעים אלו שהוטמנו באדמה והושקעו בדמע ובדם לבותיהם נבטו והצליחו ועלו ופרצו למרומים. תוצאותיהם: מרכזי הישיבות אשר החיו מחדש את להט התורה החסידות הגאוניות והיצירה היהודית הרוחנית. בוני בני-ברק היו שונים מבוני ערים אחרות בארץ, בזאת, שאלה באו עם להט חסידי בלבם ולהט זה הוליד את בני-ברק של היום. הרבה רעיונות נשאו אתם בוני בני-ברק, הם חשבו לבנות עיר גנים, חקלאות, לא הכל נתגשם בגלל מציאות החיים והזמנים, אך רעיון המרכז הרוחני אינו קשור במציאות והווי מסוימים, רעיון זה ניתן להגשמה אם הוא כנה וטוב.

 

מרכז ליהדות התפוצות

עתה, כאשר מפעל בני-ברק עומד בכל פארו עם ארבעים אלף תושביו, מתפתח ומשגשג וממשיך לגדול ולצמוח – הננו יכולים לומר כי עירנו זו תהיה בעתיד הקרוב גורם חשוב למשיכת יהדות דתית אליה מן התפוצות, להתיישב ולחיות בה. בדיוק, כמו שבני-ברק שימשה כוח משיכה לאישיות כמו ה"חזון איש" זצ"ל אשר כאן מצא השראה דתית לעבודה וליצירה; כמו שעירנו יכלה להיות מרכז לישיבות נכבדות מארצות גולה, כך היא תהיה למשען ולמרגוע לאותם היהודים הדתיים החושבים לא רק על ארץ ישראל כמרכז חומרי ומקלט אלא על מקלט יהודי-תורני. בבני-ברק ימצאו את מאוייהם כי שמה הולך כבר לפניה בדבר זה.

 

רוח וחומר

אותו קסם משיכה פשט על פני כל ענפי חיי העיר. חיי החרדים בעיר הביאו להקמת שיכונים ושכונות. עבודת היצירה, התמזגה עם הרוח וכך מצאה את עצמה עירנו מקיימת גם את גופו של האדם וגם את רוחו. השיכונים פשטו צפונה ודרומה ובעקבות השיכונים באה הבנייה הפרטית הנרחבת, הבתים המשותפים אשר הגבירו את אוכלוסיית בני-ברק, הביאו לכאן עולים חדשים רבים ותושבים ממקומות שונים בארץ. מזיגה נפלאה של בני ישיבות ליד מרכזי הישיבות, שיכונים של ארגונים שונים, המתיישבים הראשונים והתושבים החדשים – כל אלה הפכו ללהקת כלי רוח של שירת האדם בעיר החזון והמעש העטופה בחן ערטילאי ויהודי.

 

מפוניבז' ואילך

באורח פלאי נקלטו כאן ענקי רוח ומפעלי תורה. ישיבת פוניבז' – פאר התורה בליטא עם הרב כהנמן ז"ל בראש, הכתה שרשים עמוקים מאד בעיר, גילתה כושר התרחבות והתפתחות ומצאה אצלנו כר נרחב לעבודה, התוצאה היתה התפתחות וגאווה הדדית. שניהם נהנו: גם בני-ברק וגם פוניבז'. אחר כך באה ויז'ניץ – החסידות הרומנית אשר חידשה אצלנו את מסורתה לאחר חורבן יהדות אירופה וגדיעת ענף התורה והמוסר שם. ויז'ניץ החסידית הציתה אש ההתלהבות בלבות מקורביה ובעיר כולה. אחר כך באה סלובודקה – התורנית הגאונית ואחר כך באו עוד ועוד כ"י. בני-ברק הפכה לאמא, סביבה נתקבצו הילדים שנידחו ונפגעו על ידי צוררי ישראל האיומים שבכל הדורות. כאן ליד "האם" מעלים הענפים הרכים צמחים חדשים; צבע התורה והחיים חוזר ומתגלה ושאון החיים המסורתיים מתחיל לפעום מחדש – לשמחת כולנו. מבחינה מסוימת אפשר לומר כי בני-ברק קסמה למפעלים של תורה אשר נזקקו לפיתוח ותנופה. סמלה של בני-ברק: ההתחלה על פני שטח שומם ובודד, הנכונות לסבל הבראשית כדי ליצור מחדש יש מאין – קסמו להם למפעלי התורה ולגדולי הרוח אשר החליטו להתחיל כאן את צעדיהם, מחדש.

 

עוד 60 אלף יהודים דתיים

פניה של בני-ברק כיום, להתפתחות וגידול. בתכניתה להגיע בשנים הקרובות לאוכלוסיה של מאה אלף נפש כ"י, לפתח תעשייתה להאדיר את מוסדות התורה והחסד שבתוכה. היא משקיעה מאמצים לאפשר לבניה להתחנך תוך רווחה ברוח מייסדיה ולהמשיך לבנות את בני-ברק כרצון בניה-בוניה, כך, איפה, אפשר בנקל לקלוט בעיר זו תוך השנים הקרובות ששים אלף יהודים דתיים וביניהם רבים אשר יעלו מן התפוצות עם משפחתם ורכושם ויוסיפו נדבך לבנין הענק ההולך ומוקם.

 

הכל עסוק ביצירה

כח היצירה הדתית בבני-ברק הוא כביר, מספר בני הישיבות ומספר הלומדים במוסדות החינוך העצמאיים הוא רב, בכל זאת לא תרגיש כאן את החריפות שאין אחריה יצירה וזאת מפני שעיר זו עסוקה כולה בהוי היצירה. כל מפעל והעבודה. הכל שואף להאדיר כח, להרחיב תחומים, למשוך כוחות נוספים ולשמש מבצר דתי חזק.

 

חינוך שורשתי יסודי

אם נרצה לחשוב על העתיד, נוכל לאמור בבטחון כי כח התורה והדת יגבירו חייל בעירנו. עדים תינוקות דבית רבן; עשרים מוסדות החינוך התורניים השורשתיים השומרים על המסורת הנאמנה והכנה. הדור הצעיר הזה יגדל וימשיך בתפקיד הרבצת תורה, תוך כדי עשייה ועבודה ובניית הארץ והעם.

 

בני-ברק נולדה בחלום

חלום אציל מזוקק של חסידי וורשה שעזבו חנויות ושווקי תגרנים בגולה הדוויה ועלו ארצה לבנות ולהיבנות. חזון נהדר היה בלבבם אז לפני שלושים שנה עת יסדו את חברת "בית ונחלה", חזון התנערות מחלאת נכר בכל המובנים ולידה חדשה בחיק מולדת, וחזון זה הגשימו עם ייצוב יסודותיו של מושבם החדש בני-ברק.

עמד בראש חבורה אידיאליסטית זו איש רב פעלים ור' יצחק גרשטנקורן שמו, שהיה בו מן הלהט החסידי אשר ממקור הכיסופים, ומהרוח המעשית אשר בתבונה ובהגיון, והוא נתן את כל אשר לו להצלחת המפעל אשר בו ראו הוא וחבריו את תוכן חייהם.

אמור אמרו מציבי היסודות להקים לעצמם פינה עצמית חצובה מנשמתם, חדורה ברוחם וחזונם ומבוססת על אדני העבודה והיצירה – והם הצליחו להקרים שאיפתם עור וגידים ולהקים את בני-ברק, שגם בג-גולה שלאחר שלושים וחמש שנה רצון יוצריה טבוע בפנימיותה וחיצוניותה. מזיגה מוצלחת היא של חומר ורוח, של חזון וחיי מעש, של מסורת, תעשייה ועבודה. עדיין ממשיכה היא את חייה הטיפוסיים המיוחדים רק לה, כאילו לא חל כל שינוי ותמורה מימי בראשית ההתהוות ועד היום.

ועם זרם העליה לעיר מופלאה ועם התקווה לעליית המוני היהדות החרדית אליה, נוכל לאמור "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל".

ועם עבודת היצירה והמעש; הכלכלה התעשייתית והמשקית הבריאה של עירנו עולה ומהדהד באזנינו מעצמו הפסוק "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך".

אשריך בני-ברק שזכית והגעת לכך.

 

תושב נכבד

בבואך לשבת בתוכנו כאזרח העיר, מקדמת עירית בני-ברק אותך ואת בני ביתך בברכת "ברוכים הבאים בשם ה'".

בשבתכם בתוכנו הצטרפתם למקימי עירנו, הנבנית כהמשך לבני-ברק ההסטורית בה קבע ר' עקיבא הגדול את ישיבתו המפוארת, ואשר גם כיום הינה מרכז לתורה וליצירה.

יהי רצון שתזכו להגיע בעירנו אל המנוחה ואל הנחלה, תהא הברכה שרויה במעשי ידיכם ותצליחו בכל דרכיכם.

ויחדיו תחזינה עינינו את עירנו נבנית ומתפתחת לתפארת, במדינת ישראל הנגאלת בעזרת גואל ישראל ברוך הוא.

(ברכה זו מקדמת את פני כל תושב חדש הבא לגור בבני-ברק).

 

 

יומן פולין

מיום פסקו הקרבות במלחמת העולם הראשונה וגרמניה כבשה את פולין, התחילה תסיסה בין שלשה מליוני היהודים שישבו בשטח פולין, דברו כבר אז על הקמתה מחדש של ממלכת פולין, הוקמו קבוצות ומפלגות שחשבו כבר על המעמד וזכויות היהודים עם הקמת פולין החופשית, באותה הזמן כתוצאה מהקרבות התרוקנו בתי מדרש ובתי חסידים מבחורי לומדי תורה, אחרי זמן מה התחילו לזרום מחדש בחורי חמד לומדי תורה לבתי מדרש ולבתי החסידים, אבל הזמן עשה את שלו המפלגות למיניהם הסוציאליסטים כגון פועלי ציון, הבונד, נהלו תעמולה עזה על התארגנות לעמוד על זכויות של הפועלים, מצד השני התארגנו החלק הלאומי הציונים וגם המזרחי וצעירי מזרחי גם הם שלחו נואמים בכל מדינת פולין, ביניהם רבנים, לארגן את הנוער למען ארץ ישראל, גם ביהדות החרדית נראו ניצנים של התארגנות, בתחילה באגודת אורטודוקסים, אחרי כן שלומי אמוני ישראל, ואחרי כן אגודת ישראל, התעמולנים של המזרחי משכו את בחורי בית המדרש שענין ארץ ישראל קסם להם מאד, חלק גדול של בחורי בית המדרש פסקו מללמוד והתחילו לעסוק בעניני המפלגה, ראיתי שאין מנוס אלא ללחום נגד התופעה הזאת רק עם התארגנות נגדית של צעירי שלומי אמוני ישראל, הייתי בטוח שזה יחזק גם את לומדי התורה בבית המדרש וימשוך צעירים עובדים וגם אלה שעוסקים בפקידות שיבואו בשעות הערב לבלות בשעורי תורה ושיחות רעים על נושאים דתיים ואקטואליים, אמנם בתחילה הרב ז"ל התווכח איתי על דרכי הוא אמר שזה יפגע באלה שתורתם אומנותם אך הסברתי לרב ז"ל שאם לא נגייס גם את בחורי לומדי תורה שזה לפי דעתי משענת חזקה לרכז נוער מכל השכבות לא נוכל להצליח.

בכוחות עצמיים בהתחלה בלא כל עזרה שכרתי מועדון שיוכלו להתאסף בכל יום בשעות הערב ללמוד שעורים עם אלה שעוסקים בעבודה או עוזרים לפרנסת ההורים, לאחר שהמצב החומרי אצל השכבות הבינוניות היה ירוד מאד ועזרת הבנים נצרכה להם כאוויר לנשימה, ההתארגנות הזאת הצליחה מאד מאד, מצד אחד פסקה הריצה לצעירי המזרחי ומצד שני נתוספו צעירים שעסקו במסחר ובמלאכה לחוגים שלנו. פעם הופיע בעירנו נואם מטעם המזרחי הרב יחיאל יצחק רפפורט במודעות היה כתוב שהוא רב בלוצק והוא הלהיב את השומעים, חגרתי עוז בנפשי, הייתי עוד בחור צעיר מאד, אחרי שהוא גמר עליתי על הבמה, החלק המזרחי שבקהל התנגדו ואמרו שהם יוזמי האסיפה, אבל רוב הקהל הסכימו שאני אדבר, זה כבר היתה תוצאה של התארגנות שלנו שהקיפה נוער וגם מבוגרים, עמדתי על הבמה חיוור ומלא חרדה אבל בדברים קולעים למטרה דחיתי את כל השקרים שנאמרו ע"י הנואם על היהדות החרדית, ולהיפך מאסיפה הזאת יצאנו עוד יותר חזקים מכיון שגליתי את טלפיו ומה כוונתם האמיתית. גם הרב ז"ל התחיל לצדד בפעולה שלי, אמנם לא במאה אחוז אבל ההתנגדות נחלשה.

בנתיים התקיימה בוורשה עיר הבירה כנס של אגודת האורטודוקסים לפי יוזמת הרה"צ רבי מנחם מנדל אלתר זצ"ל אחיו של הרבי מגור זצ"ל[11], וה"ר סנדר זילבר מלובלין, וה"ר משולם קאמינר. סדרנו אספה כללית לבחירת צירים לועידת היסוד של אגודת האורטודוקסים, זה היה בשנת תרע"ו נבחרו פה אחד ה"ר בנימין פולאטץ ז"ל, ואני מהצעירים, ור' יצחק מנדל קרול[12], הועידה הזאת היתה אומפוזנטית, השתתפו בה מסלתה ומשמנה של יהדות פולין, גם האדמו"ר מזבירצה והרב גרוברד[13] מחבר ספר "חבלים בנעימים" שאחרי הכל עברו למחנה המזרחי.

 

נסיעתי הראשונה לגור

[כמה ימים לפני הוועידה בחורף תרע"ו (כשאני אך בן שתים עשרה וחצי שנים) נסעתי בדרך לא דרך על מנת להגיע לאוטוואצק עיר המרפא ע"י וורשה, נסעתי מהעיירה שלנו לבד, חלק עם הרכבת הקטנה וחלק באוטובוס לאמשינוב וגריצה ומשמה לוורשה ומשמה לאוטוואצק במטרה להיות בפעם הראשונה אצל האדמו"ר מגור, הגעתי לאוטוואצק לפנות ערב וחפשתי את ווילת זילברג שמה היה גר הרבי, כשהגעתי לשמה לא ראיתי אף אחד ועמדתי מלא דאגות איך אפשר לראות את הרבי, פתאום נפתחה אחת הדלתות והרבנית ע"ה יצאה ושאלה אותי קצת בטון גבוה "אזא יונג בחורל אויך שוין א חסיד", לא עניתי דבר וחשבתי שכבר לא אוכל לראות את הרבי, אך החלטתי היתה נחושה לא אזוז מפה עד שאצליח לראות את הרבי, חשבתי לעצמי אחרי טלטולי הדרך שכל כך קשה ולא לראות את הרבי, חכיתי בערך חצי שעה ושוב הופיעה הרבנית ע"ה, מלכתחילה כשראיתי אותה התחלתי ממש לפחד אבל היא באה כבר בפנים קצת עליזות "די ווילסטי דאך זעהן דעם רבי, ווארט אביסעל", השמחה מילאה את כל ליבי, קוויתי שבעוד רגע אראה את האדמו"ר זצ"ל שכל העולם מדברים עליו גדולות ותשבחות, לאחר פחות מרבע שעה בא בחור אחד וקרא לי להכנס פנימה, כשנכנסתי התגלה לפני קלסתר פניו כאחד מקדמאי, הוא נתן לי שלום ושאל אותי מאיפה אתה, אמרתי לו שאני מאוזרקוב, הוא שאל אותי "די קענסט מיין קרוב דער רב דוד", אמרתי לו אני לומד אצלו, אז הוא אמר "ער קען שיין לערנען געבען אב א גריס", ונתן לי את ידו, וברך אותי תיסע לחיים ולשלום. אני מציין את זה באופן מיוחד מפני שזו היתה לי הנסיעה הראשונה לגור לפני ששים שנה].

בוועידה התנהל וויכוח חריף מה לדרוש מהממשלה הפולנית שתקום בעוד זמן מה, היו כאלה שדרשו בכל תוקף שנדרוש זכויות לאומיות כעם יהודי היושב באופן זמני בפולין, ורוב הצירים היו בדעה שלא נגזים על דרישות כאלה אלא פשוט מאד נדרוש שמה זכויות של כל אזרח הגר במדינה, לבסוף הוחלט על דרישת זכויות האזרח (באידיש בירגער רעכט), היו שתי הרצאות מרכזיות מענינות של ה"ר נחום ליב וינגורט וה"ר משולם קאמינר על התארגנות של היהדות החרדית מול התארגנות של חוגים של יהדות פולין על כל שכבותיה, ה"ר סנדר זילבר ריכז עם כשרונו הארגוני את כל הוועידה ביחד עם האדמו"ר מזבירצה והרב גרוברד, גמרנו את הוועידה בשמחה רבה, אני זוכר את הריקוד בצוותא. עם ייסוד אגודת אורטודוקסים הוטל חוב על כל משתתפי הוועידה למסור דו"ח במקומות ולנהל תעמולה על יסוד סניפים בכל מקום ומקום.

חזרנו הביתה מעודדים ומלאי התלהבות מההתארגנות של אגודת האורטודוקסים, אחרי כמה ימים של התארגנות התאספו מאות אנשים מהיהדות החרדית בעירנו ושמעו מאתנו דו"ח מלא על מהלך הוועידה והחלטותיה, אחרי מסירת הדו"ח בחרו בוועדה זמנית לניהול הסניף המקומי, נבחרו טובי העסקנים במקום, ר' אליקים שמואל רייכרט יו"ר[14], איש שהתמסר לפעולה אגודאית בכל מרצו, ר' אביגדור שמואל גלבלום יהודי תלמיד חכם מובהק מלומד ויודע שפות זרות על בוריים חבר בהנהלת המגיסטראט (העיריה) שימש "כלבוניק" בשכר כמו אצלנו סגן יו"ר העיר, ר' משה ואלף טרויבע[15], ואני בתור מזכיר ומרכז הפעולה.

התחלנו בתנופה רבה להתארגנות, פעולתינו הראשונה היתה עניני חנוך הבנים והבנות לאחר עזובה רבה בנושא זה כתוצאה מהמלחמה, הצטרכנו להשקיע הרבה כוחות להחזיר עטרה ליושנה ואת ילדי ישראל לספסלי הלימוד, שיפצנו את בנין התלמוד תורה שבעיקר התרכזו בו ילדי עניים ודאגנו לאחזקתו, אחרי זמן מה יסדנו חדר מיוחד "יסודי התורה" כדוגמת כל בתי ספר של אגודה בפולין המדינה, הטיפול הנמרץ בעניני חנוך הביא לידי זה שבמשך שנה אחת למדו בת"ת וביסודי תורה קרוב לשבע מאות ילד עם תקציב כספי גדול מאוד וזה גם נתן דחיפה להגדיל את מספר חברי האגודה ואוהדים.

למרות המעמסה הגדולה הזאת של שני המוסדות הנ"ל התחלנו לחשוב על ייסוד בית ספר לבנות בית יעקב, בעיית הדיור היתה אחד העכובים הגדולים לענין זה, במקרה נכנסתי לאחד מחשובי עירנו להתרים אותו לטובת הת"ת, זה היה אחד העשירים של העיר בעל בית חרושת גדול מאד עם בנינים גדולים ורחבים שהגרמנים הוציאו את כל הסחורות וגם המכונות, התחלתי לשוחח אתו על נחיצות לייסד בית ספר עבור ילדות, ושאין לנו שום אפשרות להשיג דיור מתאים, ומיד בלי אומר ובלי דברים אמר, אני מעמיד לרשותכם את הבנין הכי גדול של הביח"ר הריק שלי למטרה זו, ואשתתף גם קצת בשיפוץ והתאמת המקום לבית הספר, בשמחה רבה רצתי מיד ליו"ר אגודה ר' אליקים שמואל רייכרט ומסרתי לו את הבשורה הזאת, כמובן שדאגנו מיד לקבל את הבנין לידינו והתחלנו לשפץ אותו ולהתאימו לביה"ס, אך בעיית הכסף העיקה עלינו, הנדבן ר' שיקע וולדמן אמנם הבטיח להשתתף אבל למרות רצונו הטוב לא יכל לקיים הבטחתו מפני שהמלחמה מוטטה אותו מכל רכושו ונשאר בלי כלום ממש, והיה עליו לפרנס ילדים מהם שמונה עשרה חיים[16], וע"כ התאספנו חברי הועד הזמני לדיון מעמיק כיצד לבצע את המשימה הזאת, היה חשש נוסף שבאם לא נעשה פעולה מהירה נפסיד את המקום, לאחר דיון הוחלט לערוך מגבית פומבית בכל בתי הכנסת בעיר למרות שהמצב החומרי ששרר אז היה ירוד מאד בכל זאת החלטנו להעמיד את חומרת הבעיה של חנוך הבנות בראש דאגתנו, הרב ז"ל פירסם כרוז לתושבי העיר, ובמשך שבועיים לא ידע אף אחד מחברי הועד העסקנים מה זה בית או משפחה, כולנו היינו רתומים למגבית הנ"ל וב"ה הצלחנו מאד התחלנו לשפץ את הבית ולקנות רהיטים, אך לא חשבנו על הקושי להשיג מורה, ארגון בית יעקב היה בתחלת הקמתו, התחלנו לחפש מורה, נסעתי במיוחד לקראקא לגב' שרה שנירר ע"ה ובעזרתה השגנו מורה, בת הרב מזולוצוב אמנם לא מוסמכת אבל רצינו להתחיל בכדי שלא נפסיד את המקום, פתחנו בהרשמה והיתה לנו הפתעה לטובה, נרשמו מאות ילדות עד כדי כך שהצטרכנו לחפש מיד עוד מורה.

כל תשומת הלב שלנו היתה להחזיק את מוסדות החנוך שהם עתיד היהדות החרדית ע"י הפעולות שלנו בכל עניני העיר.

קבלנו עוד מוסד שנתן תנופה רבה בהתפתחות שלנו מכל הבחינות, באותו הזמן התפרסם תכנית הובר האמריקאי לשלוח מזון ולפתוח בתי תבשיל עבור עניים שאין להם משפחות וכמו"כ חלוקת מזון ללא תשלום, וכן למכור במחיר מוזל מאד לכל נצרך, דאגנו בכל מיני דרכים בכדי שנוכל לקבל את המפעל לידינו, וכך היה, לאחר תחרות בינינו ובין ההסתדרות הציונית קבלנו את המפעל, בקשנו מהנדיב ר' שיקע וולדמן שיעמיד לרשותנו כמובן בשכר דירה אולמות מתאימים למפעל הזה, המפעל הזה הכניס תנופה בכל עבודתנו החזקנו כבר אנשים בשכר, כי בהתנדבות בלבד לא יכולנו לנהל מפעל שהקיף אלפיים נפש, יסדנו ועדת נשים מכובדות שעזרו בלי כל תשלום בחלוקת המזון, העמדנו בראש המפעל את חברנו ר' אברהם בריזיצקי, ואני התמסרתי לעניני ארגון וחינוך והחזקת המוסדות, גם המפעל הזה עזר בהרבה לקיום מוסדות החנוך, אגודת ישראל היתה הגדולה והמפורסמת בעיר וזה כתוצאה של עבודת הארגון.

חזיתי מראש שאם לא יהיה לנו דור צעיר מאורגן הכל ילך לאבוד לכן התמסרתי להרחיב את השורות של צא"י, בזמן הזה הזמנתי מרצים מכל הסביבה סידרנו מסיבות, התחלנו לייסד ספריה במשרדי האגודה, אמנם שוב הרב ז"ל התווכח איתי אבל הוא ידע והכיר אותי טוב מאד שלא אכניס חו"ש איזה שהוא ספר לא כשר לספריה, בדיעבד הוא גם עזר לי לאט לאט.

התחלתי להיות עסקן ארצי, בראשונה במחוז, ואחרי כן במדינה, בנתיים התקיימו הבחירות הראשונות של הסיים הפולני וחוק הבחירות היה איזוריות, כמובן שחלקו את האזורים כך שהיכן שהיה רוב יהודי צירפו ערים וכפרים כדי שיעלו על מספר היהודים, נסינו ליצור גוש של כל היהודים הדתיים, התקיים כנס בקוטנה בראשותו של הרב טרונק ז"ל, השתתפו נציגים מכל מחוז הבחירות וגם הרבנים מהמקומות, במקרה היה במחוז שלנו כמה רבנים מזרחיים כמו הרב זלוטניק מגומבא, קבלסקי מוולוצלווק, וגם טרונק היה אז נוטה למזרחי, בישיבה המחוזית הנ"ל ניסינו ליצור בלוק חרדי כולל, קדם לזה וויכוח מה צריך להיות הפלאטפורמה של האיחוד, בין יתר הבעיות דברו גם על התפקיד של רבני העיר, הרבנים החרדיים חשבו שעל הרב להתעסק עם כל הדברים הנוגע לדברים רוחניים כגון כשרות חנוך וללמד את תושביו דרכי השם ע"י שעורים פומביים בשבתות ובימי החול וכמו"כ ללמוד שעורים כסדרן עם בחורי חמד שרצונם להתמסר רק ללימוד התורה, אך הרבנים הלאומיים מהמזרחי חשבו אחרת שעל הרב להיות המנהיג של כל התושבים בכל עניני הכלל, באמצע הוויכוח הפליט רב אחד שאיני רוצה לנקוב בשמו לא צריכים רבנים שכל השנים מבלים יומם ולילה רק לדעת הלכות טריפות רק פיפיק שניידערס לחתיכת קורקבן, הרב מאוזרקוב ענה בחריפות וע"י זה התפוצצה הישיבה ומהאחוד לא יצא שום דבר.

[בנתיים הגיע הזמן שלי להתייצב לצבא, בשנת 1922 היה הזמן של ההתייצבות שלי לפני ועדה רפואית בעניני צבא, רציתי כמובן להשתחרר מהצבא, עשיתי כל מיני פעולות, אחת הפעולות הייתה להוריד מהמשקל ועל כן נסעתי במשך שבועיים ברכבת יומם ולילה לארכה ולרחבה של פולין, נסעתי לפויזן והסביבה, לקרעסן ווינה והסביבה, וגם כל חבל גליציע במערב ובמזרח, במערב נפגשתי ברכבת עם בחורים חסידי באבוב, התוכחתי אתם בעניני אגודת ישראל, ראיתי לפי הבטויים החריפים שלהם כלפי מנהיגי אגודת ישראל שהם בכלל לא מכירים אותם אלא מסרו להם כתעמולת נגד רק דברי סרק ולשון הרע, בתוך הויכוחים הציע לי אחד מהבחורים שכדאי שבנסיעה אקפוץ לשבת אחת לבאבוב להווכח במו עיני איך שהאדמו"ר זצ"ל בעצמו מתעסק עם הנוער והוא נותן להם הדרכה, ייסד ישיבות ומחזיק אותם לפי הדרך שהתנהגו אבות אבותינו בלי כל ארגון כולל. ואמנם נסעתי לשבת לבאבוב. היה זה עבורי שבת של התרוממות, לא אכנס פה בענין החלוקי דעות הנוגע להתארגנות היהדות החרדית אלא לעצם החסידות. ביום שישי נכנסתי לאדמו"ר וסיפרתי לו שאני עוסק בטילטול הדרך כדי להוריד מהמשקל ובקשתי את ברכתו, הוא נתן לי… את שתי ידיו ובירך אותי שאשתחרר בנקל. התכונה לשבת היתה גדולה מאד, בית המדרש היה מלא על כל גדותיו, רוב רובם של הקהל היו בחורים, וזה נוכחתי יותר ברור ביום השבת, הנהגת השלחנות עם הניגונים הנלהבים שחלק מהם הרבי בעצמו שר בטוב טעם ובהתלהבות גדולה. מענין שביום השבת הביאו לשלחן של הרבי לוח עץ קטן עם בצל ועם שמן וכו' והוא בעצמו עשה הכל בליווי של ניגונים שהשרו רוח של שבת מלכתא על כל הנוכחים. במוצאי שבת כשנכנסתי להפרד הוא שאל אותי מאיפה אני, סיפרתי לו הכל גם שאני שייך לצא"י, נהניתי מאד מהשבת הזה.]

כשחזרתי לאחר כמה ימים התאספנו ישיבה של נציגי היהדות החרדית לחוד בעיר קאנין בביתו של הנגיד החסיד רבי אברהם משה קרוטובסקי[17], השתתף מטעם המרכז בווארשה ר' יעקב טרוקנהיים עשינו את כל ההכנות וארגנו בכל מקום ועדות מקומיות, אני הייתי אמנם הצעיר שבחבורה אבל קבלתי על עצמי כמעט את כל עבודת הארגון של המחוז, נסעתי ממקום למקום ביחד עם עוד עסקנים ודברנו על ליבם של היהודים שלנו, סיפרנו להם על הנסיון לאחד את כל היהודים הדתיים וגם הסיבות של הפירוד, בנתיים התקיימה בוורשה וועידה כללית, וקבעו את השם של אגודת האורטודקסים "הסתדרות שלומי אמוני ישראל" ונבחר לנשיא האגודה חתנא דבי נשיאה חתן האדמו"ר מגור זצ"ל הרב יצחק מאיר הכהן לוין, איש צעיר מלא מרץ נואם בחסד עליון, זה הפיח רוח חיים בכל רחבי פולין וגם השפיע בהרבה על הנוער החרדי, שינוי השם גרם לתוספת של אלפי חברים לאגודה שעד עכשיו חשבו שאגודת אורטדוקסים זה רק ענין של ארטידוקסיע הגרמנית, מפני שהרבנים מגרמניה הרב ד"ר פנחס הכהן וד"ר עמנואל קרלבך היו המייסדים של אגודת האורטודקסים, תעמולת הבחירות קיבלו תנופה חדשה והתוצאה היתה שנבחרו לסיים הראשון מטעם האגודה הרבנים הגאונים הרב הישיש הגאון רבי אברהם צבי פרלמוטר[18] ראב"ד של ווארשה, והרב הגאון רבי משה אלי' הלפרין[19] רב בלודז, שני הרבנים הללו כצירי הסיים הביאו כבוד והרחבת שורות של אגודת ישראל בכל מקום ומקום.

אחרי הבחירות לסיים שוב אני בשלי, יזמתי כנס מחוזי של צא"י בקוטנה, השתתף בכנס הזה ידידי מנוער ר' אליעזר גרשון פרידנזון מלודז, הכנס סודר ברוב פאר, בירך את הכנס גם רב העיר רבי יצחק יהודה טרונק[20] ז"ל למרות שהוא לא נטה לאגודה אבל מ"מ בהתארגנות של צעירים ראה דבר חשוב מאד, כמובן שבין יתר ההחלטות של הכנס נבחרה הנהלה מחוזית, עלי הטילו את תפקיד יו"ר ההנהלה, קיבלתי את זה ברצון רב ראיתי בכך התחלה של התגשמות שאיפותי, ארגון נוער אגודאי חזק שהוא הגדוד העובר לפני המחנה, בישיבה הראשונה של ההנהלה הנבחרת שהתקיימה בעיר קול, הזמנו גם את הרב הגאון רבי חיים דוד זילבר – מרגליות[21] גאון גדול בתורה ורב המקומי, גם דאגנו שרבי גבריאל קיילער[22] ישתתף לכמה רגעים בישיבה הזאת, הישיבה הצליחה מאד ומשם יצא כרוז לנוער החרדי להתאחד תחת דגל צא"י.

התחלתי לנסוע לערי המחוז, בכל מקום שבאתי בקרתי אצל רב המקום ובקשתי את עזרתו, ברוב המקומות הצלחתי למשוך את טובי הנוער הלומד וגם הנוער העוסק במסחר ובפקידות לשורות שלנו, וגם רבני המקום עזרו בעקיפין להצלחת הענין, בזמן הראשון הוצאנו עתון חדשי מודפס בסטנסיל וכל העריכה נעשתה על ידי, שלחנו אקסמפלאר אחד לכל החברים של המחוז, וזה הפריח חיים בכל הסניפים, המו"צ מקול ר' פרץ… נסע איתי לכמה מקומות קשים כגון קאנין וולוצלבק ששמה היה הכח העיקרי של הנוער בצעירי המזרחי, אבל גם שם פרצנו את החומות, במשך זמן קצר היה לנו במקומות הללו סניפים של עשרות חברים, בוולצלבק עזר לנו גם הרה"ח ר' העניך יאנובער ועוד, כמו"כ ביקרתי אצל הרב קובלסקי למרות שהוא היה אז חבר בסנט הפולני מטעם המזרחי הלכתי אליו והסברתי לו את התפקיד הנעלה שקבלתי עלי, הוא הבין לרוחי ואמר: אמנם אני לא יכול לעזור באופן רשמי אבל לא אתנגד ליוזמה שלכם "מען דארפט דאס אויך האבן". גם בהיותי עסוק בביקורים בערים שונות במחוז שלנו ביסוד צא"י בכל מקום פעלתי בכל המרץ להרחיב את הגבולות של אגודת ישראל בעירנו, כחבר בהנהלה וכמזכירה יסדנו קופת גמ"ח גדולה להלוואות לסוחרים זעירים שיוכלו להתקיים, כל הלואה היתה בסכום הגון, זכור לטוב ידידי ר' דוד שווענטוביץ הי"ד שהתמסר כמנהל פנקסים לעבודת הקופה, אישיותו וטוהר המדות שלו השפיעו על כמה מנכבדי העיר להכניס סכומים ניכרים בתור פיקדון לזמנים מוגבלים לקופה בכדי שנוכל לתת יותר הלוואות.

לאחר מאבק של שנים קבלה אגודת ישראל 6% מסרטיפיקטים לעליה לארץ ישראל, מאז קמה תנועה ותסיסה ארצי ישראלית בין אנשי אגודה ובעיקר בין הנוער, הסניפים התחילו לדרבן את מרכז אגודת ישראל לסדר כמה מקומות של הכשרות לאלו שרוצים לעלות לארץ ישראל, ללא הכשרה מוקדמת לא היה ניתן לקבל סרטיפיקט א"י, או כבעל הון עם אלף פונט שטרלינג, או עם 250 פונט שטרלינג כבעל מלאכה זעיר, בו בזמן היה עסקן אגודאי מובהק המוכר היטב גם בארץ הקודש שפעל הרבה בשדה החינוך בייסוד מוסדות החינוך בת"א ה"ה ה"ר פנחס מונדרי ז"ל שהיה גר במילבה פולין ויסד על דעת עצמו מקום הכשרה בעיירה חורזיל לא רחוק מהעיר מילבה, קמה סערה במרכז אגודת ישראל על דבר יסוד הכשרה בלי המרכז והתחיל וויכוח אפילו פומבי בענין זה, אבל ר' פנחס היה מסוג העסקנים הללו שלא נרתע משום דבר ברגע שהוא החליט לפעול, והוא ניצח, המרכז הכיר בהכשרה הזאת ואלה שגמרו את ההכשרה בחורזיל הם היו מן הראשונים שקיבלו את הסרטיפיקטים[23], אחרי זה יסדה מרכז אגודת ישראל הכשרות בכמה מקומות פודזמצא זמברוב ועוד.

גם בעירנו התחילה תסיסה בין בחורי בית המדרש לייסד במקום הכשרה מפני שיו"ר אגודת ישראל במקום היה מוכן להקציב שטח גדול מאחוזתו הרחק קצת מהעיר למטרה זו, אבל הרב ז"ל שאמר שיעור בבית המדרש כל יום לפני הצהרים שהשתתפו בו כמה עשרות בחורי חמד הרגיש בתסיסה הזאת ושוחח איתי ע"ז, אני הסברתי לו היות שהרחוב מלא התלהבות עבור ישוב ארץ ישראל אין מנוס שזה לא ידביק גם חלק של חובשי בית המדרש ואם נפריע להם זה יכול להיות השפעה הפוכה, הרב ז"ל הסכים לשאול את פי האדמו"ר זצ"ל, ניסחנו את השאלה ביחד עם הרב ז"ל ואני הייתי השליח היות שאני ממילא נסעתי כל שבוע לוורשה, עזרתי קצת להורים בעניני מסחר, נסעתי לגור לחג השבועות בנתיים גביתי בוורשה סכום ניכר של כסף עבור ההורים וגם עבור עוד כמה סוחרים מאותו המסחר בעירנו, באתי עם הכסף הזה לגור נכנסתי להרה"צ רבי משה בצלאל הי"ד הייתי מוכר בביתו ובקשתי להטמין אצלו את הכסף עד מוצאי החג, הוא סירב לקבל ואמר לי אל תתבייש כשתכנס לקחת שלום אצל הרבי תבקש שיקבל את הכסף לקופת הפלדה שלו, היה לי גם הפתקה של יסוד הכשרה בעירנו לחובשי ביהמ"ד, בערב חג השבועות כשהצטופפו מאות אנשים כל שעה שפותחים את הדלת לקחת שלום נכנסתי ובקשתי להטמין את הכסף, מעניין, בשורה עמדו מאות אנשים ואמר לי "בא לחדר השני" ופתח את קופת הברזל ואמר לי "שים פה את הכסף" הוא לא נגע בזה, מסרתי גם את הפתקה ע"י קופת הפלדה, על המקום לא ענה לי שום דבר, במוצאי החג נכנסתי להפרד בין המון גדול של חסידים כשהגעתי לשלחן שהרבי זצ"ל עמד, אמר "די האסט דאך דא א פעקל" ועזב את כולם ושוב נכנס איתי לחדר השני ופתח את דלת הקופה ואמר "נעם דיר דיין פעקל", בנתיים ענה לי על הפתקה "טוב תורה עם דרך ארץ" באתי הביתה בשמחה רבה על קבלת התשובה הזאת מפי האדמו"ר זצ"ל, אבל גם הרב הבין את התשובה כמו שאמר תורה עם דרך ארץ, כשהגענו לתכנית המפורטת של עבודת הכשרה יצא שאין מספיק זמן ללמוד תורה לפי הפירוש של הרב שתורה עיקר והטפל הוא דרך ארץ, אמנם כשטענתי שדרך ארץ קדמה לתורה ראיתי שהרב לא מקבל את ההערה שלי ואפילו הגיב קצת בכעס הפסקתי לעסוק בכל הענין, במקום זה אמרתי בליבי מוכרחים לעשות מה שהוא עבור ארץ ישראל.

בזמן ההוא רכש המרכז לפעולות ארצי ישראליות בפרנקפורט שטח אדמה בעמק יזרעאל ע"י קדש נפתלי זה היה נקרא אילם ומעדר בערבית, ישבתי עם ידידי ר' דוד שווענטביץ ודברתי אולי נייסד חברה לקנית חלק בשטח הזה שנרכש ע"י אג"י בפרנקפורט, בעירנו היה גר יהודי עשיר גדול מחסידי גור ר' מאיר פויגל קרוב מאד לאג"י נדיב לב ביחוד לדברים של אג"י וחסידי גור, אני הייתי מבאי ביתו אהוד מאד עליו, כמעט בכל ענין חשוב של צדקה התיישב איתי וקיבל את דעתי, הלכתי אליו עם ר' דוד שווענטביץ וסיפרנו את התכנית שלנו לקנות חמישים דונם אדמה בשטח הנרכש ע"י אג"י בפרנקפורט ולשם זה אנחנו רוצים לייסד חברה בשם נחלת רעים, ואילו במשך הזמן יוכלו כמה יהודים משלנו להתיישב במקום ולהנות מיגיע כפיים, הוא ענה שהוא מוכן להיות העשירי בסכום יותר גדול, כמובן שלא עבר שבוע והיו כבר שתים עשרה יהודים שהכניסו סכומים חשובים לשם זה, גם ר' מאיר פויגל ז"ל שמר על הבטחתו ואמר לי אני קונה 10 דונם כמה שזה יעלה אני אשלם מיד, במשך שלשה חדשים היו לנו כבר מועמדים לקנות מאה דונם, ע"י קשרי מכתבים עם הרב ד"ר שלמה ארמאן ז"ל מפרנקפורט נקבע זמן שאני אבוא לדנציג וגם הוא יהי' שמה ונחתום על חוזה, אני בשם נחלת רעים אוזרקוב והוא בשם מרכז אגודת ישראל בפרנקפורט שעל שמם נקנה הקרקע, ואכן ליום המיועד באתי לדנציג עם סכום כסף גדול מאד וקבלתי חוזה עם קבלה וכל הפרטים, בסופו של דבר לא יצא מזה שום דבר, [אני עוד נסיתי בארץ לדבר עם עו"ד בוקסבום על הענין הזה, אבל מתוך כמה שיחות ראיתי שכל הכסף אבוד ואין מה לדבר, קבלתי מכתבים מאוזרקוב שאעשה משפט וכל מיני דברים אבל מקרוב אחרי כמה שיחות עם הרב ר' משה בלוי ז"ל ראיתי שחבל על כל הדברים, דברתי הרבה על זה עם ידידי ר' יחזקאל רוטשטיין ז"ל ונוכחתי לדעת שחבל על כל פרוטה שאשקיע בענין זה, בנתיים ד"ר ארמאן בא לביקור בארץ, החלטתי לא לדבר איתו על כל הענין וגם הוא לא דיבר איתי ע"ז, היינו ידידים ונשארנו ידידים טובים, אחרי המלחמה הוא היה גר בציריך ממונה מטעם הממשלה של שוויץ כרב של הפליטים, כל פעם שהייתי בציריך (והייתי כמה פעמים) ביקרתי אצלו ונהניתי מאד משיחות חולין שלו וגם מהפרשנות שלו על פרשת השבוע, ולא דיברנו אף פעם על ענין הזה.]

בנתיים המשכתי לבקר בערים שונות במחוז שלנו לנהל תעמולה לארגון הצעירים, זכורני כמה בקורים חשובים בלונציץ עיר הסמוכה לעירנו, נפגשתי קודם עם עסקני אגודה ר' שמעון ראבוצקי נציג האגודה במגיסטראט (העיריה), ר' אברהם פרידמן, הרב ר' אשר קוטוק, ור' אברהם רוסט[24] שעלה אחרי זמן מה לארץ והיה גר בירושלים, עסקני אגודה בלינציץ עזרו לי הרבה ליסוד צא"י במקום, אמנם היה איזה קבוצת צעירים שקראו לעצמם צא"י אבל הם התפלגו והיה קשה שוב לאחד אותם, ישבתי כמה ימים ועשיתי חריש עמוק להביא לידי שלום בין הקבוצות היריבות, במשך הזמן היה סניף צא"י בלונציץ מהכי היפים והחזקים, כמובן שמזמן לזמן פרצו חילוקי דעות בינם ובין ראשי האגודה וכמה פעמים הוזמנתי ע"י ראשי האגודה להחזיר את השלום במחנה, ברוב הפעמים הצלחתי.

ביקרתי בעיר קונין ע"י קאליש, פניתי להרב מקונין הרב ר' יעקב ליפשיץ[25] שהיה מתנגד חריף מאד, דברתי על ליבו על המצב הרוחני הירוד של העיירה וישנה רק תקנה אחת ע"י התארגנות של הנוער החרדי, ובאם הרב לא מסכים לשם צא"י אני יכול להסכים באופן זמני לשם כללי יותר, הבאתי לו ראיות מכמה ערים שהיכן שקיים ארגון חזק של צעירים חרדים נתוספו ספסלים בבית המדרש, וגם בערב באים צעירים העוסקים ביום בכל מיני עבודות, שוחחנו על נושאים דתיים אקטואליים וזה נתן תנופה לחזק את עניני הדת בעיר, הוא הבטיח לי לעזור וקיים את הבטחתו, כשבאתי אחרי כן לר' משה אברהם קרוטובסקי העסקן והנגיד המפורסם וספרתי לו על השיחה עם הרב והבטחתו לא האמין, אחרי שנים נפגשתי עם הרב ליפשיץ מקונין בזדונסקי וואלה בחתונת חברי וידידי ר' משה בער עם הבת של הרב מזדונסקי וואלה שהיה אחיו של הרב מקונין, הוא הודה לי על מה שפעלתי בעירו שזה הועיל בהרבה להגדיל תורה ולהאדירה.

לאחר הפסקה של כמה חדשים נסעתי לעיר גרבובה לקיים הוי גולה למקום תורה ללמוד תורה מפי הרב ר' משה ברוך מורגנשטרן שהיה אחרי כן האדמו"ר מקוצק ורב בוולאדאווע, ביחד איתי למד גם הרב זילברברג אחיו של הרב מפיטסבורג ואחרי כן חתנו של הגאון מדוואהרט רבי מאיר דן פלוצקי, הרב זילברברג היה אחרי כן רב בקרסנושלסקי, לפי השמועה נהרג האדמו"ר ר' משה ברוך מורגנשטרן בוולאדאווע בעצם יום הכפורים ע"י המרצחים הנאצים ימ"ש, זכותו תעמוד לעד בין קדושי ישראל.

אחרי כמה חדשים שוב נכנסתי לעבודת הארגון הן בעירנו והן מחוץ לעירנו, בשנת תרפ"א השתתפתי בוועידה המחוזית שהתקיימה בקאליש, השתתפו בוועידה מסלתה ומשמנה של הכוחות הצעירים מערי הסביבה, זכור לי שבזמן הפתיחה בירך את הוועידה בשם אג"י במקום, הסופר הידוע ר' דוד פלינקר[26], הוועידה הזאת נתנה דחיפה רבה להתפתחות התנועה של צא"י בכל הסביבה, זה היה קרוב לוועידה הכללית של צא"י בפולין ואחד מן המשתתפים הציע שנבחר במקום את נציגינו בהנהלה הראשית של צא"י בפולין והציע גם שהבחירות תהיינה חשאיות, נבחרו שלשה איש, אני קבלתי את מספר הקולות הרב ביותר במעמד זה, ר' משה יוסף הבר שהיה כבר אז האיש של האגודה בקאליש נגש אלי ולחץ את ידי ובירך אותי על הנצחון הזה, בספירת הקולות בוועידה הכללית של צא"י נבחרתי להנהלה הראשית שמספר חבריה היו 31, אחרי הוועידה התקיימה מיד ישיבה של ההנהלה כולה ובחרו בוועד הפועל של 11 חברים ואני ביניהם, הועד הפועל בחר מזכירות מצומצמת של חמשה ואני ביניהם, והם ר' ישראל איזנברג, ר' דוד שפראן, ר' משה קופיטה, ראובן אהרונוביץ ויעקב בילר, למרכז צא"י היתה הזכות לשלוח שלשה נציגים לוועד הפועל של אגודת ישראל, נבחרתי גם בין השלשה.

לאחר מכן התחלתי לבוא במגע עם כל המי ומי של אגודת ישראל בפולין בזמן ההוא, הנשיא הרב ר' יצחק מאיר לוין אשר קסם לכולם ומשך בנאומיו אלפים בעל חוש ארגון מובהק, ר' אליהו קירשברון שנכנס לסיים אחרי פטירתו של הרב משה אלי' הלפרין, ר' שכנא אברך ור' נחום רוזנפלד שניהם השתתפו מטעם אגודה ביחד עם הרב פנחס כהן וה"ר משולם קאמינר בישיבת חבר הלאומים כדי להגן על זכויות היהודים בכל המדינות, ר' חיים ביאלר הגזבר של אגודה, ר' מנדל פריווס, ר' אברהם וולרשטיין, ר' משה לרנר וכל הפני של וורשה המעטירה, אמנם במשך הזמן היו מאבקים בין צא"י ואגודה אבל לא היו אלו מאבקים אידאולוגיים חו"ש, ברובם מאבקים טכניים, כרגיל רצינו יותר עצמאות בדברים לא מהותיים ומובן מאליו שהנהגת אגודה חששו לתת לצא"י אפשרויות לפתח ארגון עצמאי באופן נרחב, בראש שלומי אמוני ישראל עמדה מועצת גדולי התורה מורכבת מרוב גדולי ישראל בזמן ההוא, אדמורי"ם ורבנים גדולי תורה, היה להם מזכירות מצומצמת שיכלו לפתור ענינים על המקום באם הענין היה חלק בלי בעיות והם הרב הגאון רבי יעקב מאיר בידרמן והגאון ר' מנחם זמבא והרב מאיר וורשביק רב במונקטוב, הרב ר' פינצ'י ווארשביק חתנו של הרב בידרמן היה מזכיר רשמי של מועצת גדולי התורה.

בין חברי מועצת גדולי התורה היה גם חבר פעיל הרב בער ז"ל מעירי אוזרקוב והוא כדרכו בקודש לקח כל דבר באופן רציני, כשקרא את העתון לפעמים היה לו ביקורת על תוכן המאמרים וגם על הפליטונים של סוקלוב וליפסקר, אני תמיד עמדתי בחזית הראשונה, הייתי מוכרח מפעם לפעם להביא לאנשי העתון שהייתי אתם בידידות את ההערות של הרב, ברוב המקרים תוקנו הענינים מפני שהוא איים להביא את כל הדברים שלא מצאו חן בעיניו לישיבה של מועצת גדולי התורה והם הבינו את הרמז.

כחבר בצמרת נפל בגורלי פעמים רבות לפשר בין הנהלת צא"י ובין אגודה, הייתה לי גישה נכונה לדברים הללו, בכמה שיחות עם הרי"ם לוין הבנתי את שיטתו ומצאתי את הדרך כיצד להתגבר על כל חילוקי הדעות, [ר' זושא פרידמן ז"ל למרות שהוא כבר אז לא עסק באופן רשמי בצא"י בכל זאת אישיותו הרב גוונית היתה כמו שאומרים "המלך בלי הכתרה", הוא המשיך לערוך את השבועון של צא"י "דגלנו" שהיה מלא תורה וחכמה ואהבת ישראל, המאמרים שלו משכו את הנוער וידידים נאמנים], בכל סכסוך שפרץ בין צא"י ואגודה שוחחתי קודם כל עם הרי"ם לוין בארבע עינים אחרי כן גלגלנו את הענינים ככה שישרור שלום, אמנם לא היה זה אף פעם שלום קבע אבל כפי שהסברתי ההבדלים הטכניים והארגוניים היתה הסיבה העקרית לחלוקי הדעות ולפעמים חריפים מאד, היו אחדים מבין חברי ועד הפועל של האגודה שראו בעינים טובות את צא"י והיו גם אחדים שהיו להיפך, תמיד חיפשתי את דרך השלום, נפגשתי באופן סדיר כל שבועיים עם הרי"ם לוין ועם עוד אחד מחברי המזכירות ושוחחנו על הענינים שיוצרים חלוקי דעות כדי למעט וויכוחים ולפעמים התרגזויות מיותרות בישיבת המליאה של הועד הפועל, והיו מקרים שלא יכולנו להגיע לידי סיכום והענין בא להכרעה במליאה של הועד הפועל, כדאי לציין שר' אליהו קירשברון ציר בסיים תמך בנו באופן עדין מאד, כדי לא להקניט אף אחד, הוא היה דיפלומט באופן יוצא מהכלל במשך הזמן הבנתי אותו יותר, יהודי פיקח ונעים הליכות.

למשך זמן מה עזבתי את השתתפותי בהנהלה הראשית בוורשה, נשארתי בעירי מפני כמה טעמים, ראשית כל לעזור לחזק את קיום מוסדות התורה, הת"ת ויסודי התורה שמצב קיומם התקין היה ירוד מאד, במשך חדש ימים סדרנו מפעל התרמה עם תעמולה יוצאת מהכלל, נרתמו למשימה הזאת כל טובי העסקנים של המקום מבוגרים וצעירים ובראשם הרב ז"ל וראשי אגודת ישראל, כולם נענו לקריאה הקדושה הזאת והובטח ע"י זה קיומם של המוסדות לכל הפחות לשנה וזה היה הישג נדיר מאד, ועוד התקיימו שני ארועים חשובים ליהדות החרדית בכלל ולאג"י בפרט, בחירות לקהילה ובאותו הזמן התקיימו גם בחירות למועצת העיר (שטאדט ראט) (ראדא מיעסקא), אמנם הבחירות לקהילה הקיפה לא מספר רב של בוחרים שאז עוד היו קיימים התקנות הישנות שזכות בחירה היה רק לאלה ששילמו מס קהילה (עטאט), ומספר הבוחרים הגיע בערך למאתיים, אבל הציונים לטשו עינים להוציא את הרוב של הנהלת הקהילה שמתוך ארבע היה לנו שלשה חברים, השקענו מאמצים כבירים בבחירות הללו הטלנו כל כובד המשקל על נצחון של אג"י, וגם קיום מוסדות התורה והחסד היה תלוי בהרבה בתקציב הקהילה, גם כבוד אג"י היה במבחן, למרות המספר הקטן היחסי של הבוחרים תפסו הבחירות עבודה רבה ומסועפת, כידוע היה אז בפולין וגם בעירנו חלק מהחסידים שהלכו ביחד עם הציונים-מזרחי וזה הקשה על התעמולה כמובן, אבל בכל זאת עבדנו ימים ולילות וב"ה הצלחנו להנחיל לאג"י נצחון מוחלט קבלנו 3 חברים מתוך ארבעה וראש הקהילה היה כבר מובטח לנו.

ענין יותר גדול וגם חשוב מכל הבחינות היו הבחירות למועצת העיריה, אמנם היה לנו אישיות חשובה שהוא היה כל כך פופולארי בעיר ר' אביגדור שמואל גלבלום הי"ד שדלת ביתו היתה פתוחה לכל פונה אליו, והוא יהודי תלמיד חכם מלומד גדול בכל מיני שפות[27], בכל זאת גם המועמד של הציונים הרשל פלדמן היה אישיות דינמית, יודע לכלכל את הענינים המוניציפאליים, ידענו שיש לנו מתחרה לא מבוטל עשינו כל המאמצים סידרנו אסיפות פומביות והבאנו את מבחר הכוחות שלנו לנאום באסיפות הללו, ביניהם הרב דוד צבי זילברשטיין[28] שמשך קהל והיה ידוע בסביבה כנואם מצויין, אחרי עיון רב החלטנו גם לרגל הרכב האוכלוסיה של עירנו עיר תעשיה ומלאכה להביא את ר' לייבל פרום הי"ד (בנם של לאה ונפתלי יצחק הלוי פרום, בנו של חנוך העניך הלוי פרום), לנאום כנציג של "פועלי אמוני ישראל", אולי זה גם ישפיע על חלק של העוסקים בתעשיה ומלאכה, הופעתו בעירנו עשתה רושם כביר, אישיות אצילית ונואם בחסד עליון, הוא פנה לכל גווני הקשת של האוכלוסיה לקיים את צדק התורה בין אדם לחברו וביחוד להפקיד והעובד היהודי, דבריו שנאמרו ברצינות רבה ובתקיפות הכו גלים בעיר, שמעו נימה חדשה בחוגים של אג"י, התרעם מרה על סידור היתרים של מכירת בתי חרושת על שבת לגוי עי"ז שוללים את הזכות של יהודי לאפשר לו לעבוד בבית חרושת, סיגנון הדיבור שלו העדינות והאצילות שלו משכו כמה חברים שלנו להתחיל לחשוב על יסוד פועלי אמוני ישראל בעירנו.

התנהל מאבק גדול וחמור בין הרשימות: אג"י, ציונים מזרחי, בונד ופועלי ציון, שגם להם היו ארגונים מסודרים והשפעה על הפועל היהודי ברחוב, כפי שכבר הזכרתי גם קבוצת חסידים ידועה הלכו ביחד עם הציונים מזרחי במטרה אחת נגד אג"י, אחרי חודש של תעמולת בחירות התוצאות היו עבורנו נצחון יחסית, 3 לאג"י, 2 לציונים מזרחי, 1 בונד, 1 פועלי ציון, 1 לארגון בעלי מלאכה זעירים.

מיד אחרי הבחירות התחילה קבוצה קטנה של צא"י ובראשם הב' יחיאל ברקנפלד[29] לייסד פועלי אמוני ישראל, אני – מתוך נסיון שהיה לי במאבקים בין צא"י ואג"י שהיו רק הבדלי גישות טכניות ארגוניות חששתי מאד על היסוד של פא"י במקום, עשיתי אז הכל בעקיפין שלא יקום ארגון כזה, אבל לא הצלחתי, הם בשלהם בעיר כזאת של תעשיה אפשר מאד למשוך לשורות פא"י עשרות בחורים חרדים שהם מוכרחים להשתייך לאגוד מקצועי והם נרשמים לבונד או לפועלי ציון, שאף אם הם לעת עתה נשארים כמו שהם אבל במשך הזמן עלולים להתקלקל ולעבור למחנה החופשיים, זימנתי ישיבה של אגודת ישראל ביחד עם צא"י לחשוב ביחד על החידוש הזה, היו בין הנוכחים מתנגדים חריפים מאד ואני הייתי אחד מהמצדדים לחיוב אבל בתנאי שזה יהיה בתוך המסגרת ובתוך משרדי אג"י ולעבוד ביחד, חשבתי בתומי שזה יוכל באמת להרבות ספסלים באג"י וצא"י, אמנם הענין של הבחירות למועצת עיריית ווארשה שפא"י הלכה ברשימה נפרדת נגד אג"י עמד לפנינו, אך למרות הכל הרוב החליט לא להרשות ולתת לדבר להתפתח לבד אלא ביחד, היינו אנחנו נשלח נציגים להנהלה שלהם והם ישלחו נציגים באופן יחסי להנהלה הכללית של אגודת ישראל וכך הונח היסוד של פועלי אמוני ישראל בעירנו, לאסיפה הכללית הראשונה הם הזמינו את מנהיג פועלי אמוני ישראל הר' ר' יהודה לייב אורליאן אישיות דגולה בעל מחשבה חסיד ועניו נואם בחסד עליון מחבר ספר "לרעבים ולשבעים", כולנו הלכנו לשמוע את הנואם של פא"י הוא דיבר על כל דרכי החיים בטוב טעם ודעת, כושר הביטוי שלו ריתק אותנו לספסלים, כל שעות הלילה ממש הוא עמד על רגליו בהפסקות של דקות מספר מפעם לפעם, כמעיין המתגבר דיבר כל הלילה עוד ועוד[30].

פא"י בעירנו בראשותו של יחיאל ברקנפלד הצליחה לרכז עשרות חברים דוקא לא מהשכבות שלנו, העמדנו לרשותם חדר גדול במשרדי אג"י שהיה כמעט בית שלם לרשותנו הודות להנגיד החסיד ר' משה באנדה[31] מלודז (שהיה לו בית ירושה של חותנו הרה"ח י. גולדשטין, שחלק גדול מהבית התרוקן משכניו) שהעמיד לרשותנו כמובן בשכירות את האגף הזה. פא"י הצליחה מאד בפעולותיהם ובאמת חיינו בשלום הודות ליחסים הטובים והחברתיים ביני ובין יחיאל ברקנפלד, הוא היה נעים הליכות ת"ח ובחור אינטליגנטי, לא חיפש ליצור חילוקי דעות חיפש את השלום ושמר על תפקידו רק לרכז מה שיותר בחורים דתיים ולהציל אותם מידי צפרני הבונד ופועלי ציון, וגם לזה הייתי שותף נאמן בכל איברי. מתוך אות הוקרה על השיתוף פעולה בינינו נבחרתי ביחד עם יחיאל ברקנפלד להיות צירים בוועידה של פועלי אמוני ישראל בוורשה למרות שלא הייתי חבר רשמי בארגון הזה, בוועידה שמענו מחוץ לכל הנאומים של המנהיגים של פא"י נאום מרעיש עולמות על התפקיד התורתי של פא"י במסגרת אגודת ישראל, חזרנו הביתה מלאי חוויות מהוועידה הזאת, הייתי גם שבע רצון שהשיטה שלי של "היחד" הצליחה, לא היו אף פעם חילוקי דעות בין אגודה צא"י ובין פא"י, הם עסקו בשלהם וגם עזרו לנו בכל המשימות הכלליות.

כפי שרשמתי בפרקים הקודמים הייתי אצל הרב ז"ל כמו אחד מילדיו, כשהתבגרתי לוויתי אותו בכל הנסיעות הציבוריות שלו לוורשה שנסע לעתים תכופות לישיבות של הנהלת אגודת הרבנים שהוא היה בה סגן יו"ר הרבה שנים, וגם לישיבות של מועצת גדולי התורה. הישיבות של הנהלת אגודת הרבנים התקיימו ברובם אצל אנשים מכובדים בבתים פרטיים כגון אצל האדמו"ר רבי מרדכי יוסף מראדזין זצ"ל ברח' טוורדה 10 שהיה חבר הנהלת אגודת הרבנים, או אצל הנגיד החסיד ר' חיים משה לווענטהל ברח' ווילקה 18. בישיבה שהתקיימה אצל הרבי מראדזין שאני כמובן לא הייתי בפנים, התיידדתי עם בנו החכם השלם ר' שלמה'לה הי"ד שאחרי זמן היה ממלא מקומו באדמורו"ת וניהל את עדתו בחוזק יד ובתקיפות רבה. כשהייתי בשנת תרצ"ט בפולין במשלחת פא"י מארץ הקודש נפגשתי איתו ושמח מאד מאד לראות אותי אחרי כל כך הרבה שנים. גם בביתו של ר' חיים משה לווענטהל עשיתי היכרות עם בניו, הבכור ר' אפרים היה חתנו של האדמו"ר מסוכטשוב בעל ה"שם משמואל", השני ר' מרדכי היה חתנו של האדמו"ר מקוזמיר[32] שהיה גר בפראגה, השלישי הב' המחונן יענקלה היה חתנו של האדמו"ר מקוצק ורב בוולאדאווע רבי ומורי רבי משה ברוך מורגנשטרן הי"ד.

כמובן שהליווי שלי להרב ז"ל הכניס אותי לתוך העניינים של אגודת הרבנים, ענין אקטואלי מאד היה הוויכוח על התקנות שרצה להוציא המיניסטריון לחינוך ולתרבות, היה במיניסטריון גם אגף לדת שבראשו עמד יהודי מומר מר איידלברג, כוונתו היתה לעשות תקנות חדשות להכניס דמוקרטיה בקהילות, לסדר בחירות כלליות שלכל תושב יהודי תהיה זכות בחירה פסיבית ואקטיבית להבחר (זכות בחירה מגיל 21 והגשת מועמדות מגיל 30). הרבנים ראו בזה גזירה קשה על התפתחות החיים הדתיים במדינה שכל המפלגות מימין ועד שמאל יכנסו להנהלת הקהילות, לפי הצעתו של איידלברג היה צריך לעמוד בראש הקהילה מועצה והנהלה.

במשך שנתיים כל הישיבות של הנהלת אגודת הרבנים היו אך ורק בענין החוקה החדשה, אחרי וויכוחים רבים והשתדלויות הוכנסו כמה תיקונים חשובים בתקנות של הקהילות: א. שרב המקום הוא חבר באופן אוטומאטי בהנהלת הקהלה. ב. כל תושב המקום שמודיע בכתב לועדת הבחירות שזה וזה הוא מחלל שבת או התנהגותו היא נגד הדת, בידי הועדה למחוק אותו מרשימת הבוחרים. ע"י כך הם חשבו לגדור פירצות, שמחללי שבת או סתם אנטי דתיים לא יוכלו לבחור או להבחר להנהלת הקהילה. היו מקומות שבאמת נצלו את הסעיף הנ"ל ומחקו מהרשימה של הבוחרים מאות אנשים, אבל היו מקומות שאנשי ועדת הבחירות היו חלשי אופי ופחדו להשתמש בסעיף הזה. פרסום החוקה לקח עוד שלוש שנים ובשנת 1926 התקיימו בחירות לקהילות לפי החוקה החדשה.

בנתיים היה עלי לחץ מאבי ז"ל להמשיך בלימוד תורה ולנסוע למקום תורה מחוץ לעיר, לפי המלצת הרב ליבל פופקה בנו של החפץ חיים זצ"ל שהיה ידיד הבית שלנו נסעתי לראדין, הרב ז"ל לא רצה להפריע לי אבל בשיחה האחרונה לפני הנסיעה הבנתי מדבריו שישיבה ליטאית אינה מתאימה עבורי אבל שאנסה. נסעתי לראדין, דומני שראש הישיבה היה אז הרה"צ ר' אברהם טרופ זצ"ל, הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות ושוחח איתי בדברי תורה ובפלפול, כמובן שלא היה לי מה להתבייש. היתה שם תקנה שכל בחור שבא ללמוד בראדין צריך ללכת להציג את עצמו לפני החפץ חיים זצ"ל, אמנם הוא לא היה קובע את הקבלה, אבל במקרים נדירים הוא התערב נגד קבלת בחור מסוים לאחר שיחה איתו. אני כמובן הלכתי בחיל ורעדה לצדיק, עצם ההליכה למשכנו של צדיק הדור היתה עבורי זכות גדולה. דירתו היתה חדר קטן על מדרגות עץ שבורים. על שאלתו איפה למדתי אמרתי לו אצל הרב מאוזרקוב, "ער איז דאך א גדול בתורה" כך הוא ענה, לא דיבר בכלל אודותי אלא שאל על החיים בפולין איך נראה האידישקייט אצלכם. אמרתי לו שבנו ר' ליבל כשבא לעירנו הוא מתאכסן אצלנו כל הזמן, וענה "נו קומט דאך אייך א יישר כח, זייט מצליח", הלכתי לרב טרופ וסיפרתי לו על השיחה ונכנסתי ללמוד. תוך יום יומיים ראיתי שזה ישיבה של מתנגדים, ואני בחור חסידי איך אתרגל להתנהגות של הבחורים הללו, בזמן ההוא אמרתי בליבי אשאר פה לנסיון למשך שבועיים. היתה לי החלטה נחושה שלא להסתגל לדרכם ומנהגיהם, אשאר בחור חסידי. וככה זה היה, אחרי שבועיים נגשתי לראש הישיבה והסברתי לו שאני בשום אופן לא אוכל להסתגל להתנהגות של הבחורים הללו, אמנם עצם הלימודים היו ברמה טובה מאד, אבל זה לא הכל. חשבתי והחלטתי לנסוע בחזרה הביתה, אמנם חשבתי מה אומר בבית, ברחתי מראדין, למד בראדין בן דודי ושמו כשמי שלמד שם כמה שנים וכשבא הביתה היה בידו סמיכה לרבנות, ואני?! אבל בכל זאת קבלתי עלי את הדין. היתה לי רק דאגה אחת, צריכים להפרד מהח"ח, מה אומר לו באם ישאל אותי מדוע אני נוסע בחזרה, הלכתי שוב אליו בחיל ורעדה אבל להפתעתי הגדולה לא שאל אותי ע"ז אלא אמר "נו טוט וויא איהר פארשטייט און זייט מצליח", יצאתי מביתו מאושר מאד ונסעתי הביתה בחזרה[33].

אחרי שחזרתי הביתה נכנסתי בחזרה לעבודה צבורית בכל לב ונפש, בנתיים התקיימו שוב בחירות לועד הקהילה לפי התקנות הישנות, ושוב נחלנו נצחון גמור. בראש הקהילה עמד יהודי תלמיד חכם גדול ר' הערשל מיכלזון הי"ד, ניהל את הקהילה בתקיפות ונזהר לא לבזבז כספי ציבור שלא לצורך, דייקן בדיבורו ומקיים מה שמבטיח.

אחרי הבחירות שוב דיבר איתי אבא ז"ל, מה יהיה, אתה מוכשר להיות רב בישראל מדוע אתה מבזבז את זמנך רק בעניני ציבור, אפילו שאתה לומד כמה שעות בערב מזה אי אפשר להיות מה שאתה יכול להיות. העלה מי שהוא רעיון, אני לא יודע עד היום מי, שאסע ללמוד בברלין בסמינר הרבנים של ד"ר הילדסהיימר, כשהתחלתי לדבר עם הרב ז"ל אודות ההצעה הזאת הוא הביט בפני כמו שאני רוצה לסטות מדרך החסידות ועוד יותר גרוע, אבל לי באופן אישי קסם הרעיון הזה, אהי' רב וגם מלומד שזה כל כך חסר ליהדות החרדית. ראיתי ושמעתי איך שמדבר ונואם הרב עמנואל קרלבך שהיה בפולין בזמן כיבוש הגרמנים והיה גם בעירנו ונאם בבית המדרש, הזכרתי להרב ז"ל את זה, אז ענה לי אתה בעצמך ראית שכשהוא נכנס אלינו הביתה נתן את היד גם לרבנית, דאס ווילסטו ווערן?!. עזבתי את הענין לכמה שבועות, בנתיים דברו עם הרב כמה יהודים והסבירו לו שחבל על כח כזה שלא ינצל את כשרונותיו לענין יותר נעלה מעסקנות ציבורית, אמנם זה חשוב מאד ורואים איזה חריש עמוק הוא עשה בעירנו לטובת היהדות החרדית, אבל אנו סבורים שגם בהיותו רב ומלומד הוא יוכל ביתר שאת לשרת את האינטרסים של היהדות החרדית, אחרי כמה ימים ראיתי והרגשתי שהתנגדותו של הרב נחלשה, הוא שאל אותי פרטים מה ואיך לומדים שם, לא ידעתי להגיד לו מדויק אבל באופן כללי אמרתי לו. הרב דיבר בין השאר עם הרב קרלבך שהיה פה לפני זמן, על הסמינר הזה שהוא היה אחד מתלמידיו וגם אני הייתי אז נוכח בשיחה וקבלתי הרושם שהרב חושב שגם מוסד כזה נחוץ ליהדות החרדית, השאלה רק האם אני צריך להיות האיש להשתמש במוסד הזה. לבסוף נסעתי לברלין בלי הסכמה בפירוש של הרב ז"ל, נפרדתי ממנו והוא איחל לי הצלחה ואמר לי העיקר לשמור על מקור מחצבתך, הוא התכוון להשאר א חסידישער בחור.

באתי לברלין עם מכתב המלצה של ידידי ר' אייזיק בער אקרמן[34] מוורשה להרב ד"ר גרינברג[35], כשנכנסתי אליו הביתה היה לי הרושם שהוא שייך למזרחי אבל הוא טיפל בי במסירות, טילפן מיד להרב הגאון הגדול רבי יחיאל ווינברג[36] מחבר ספר "שרידי גווילי אש" שהוא היה הראש של הרבנים בסמינר. אכלתי בנתיים אצל הרב ד"ר גרינברג. בסך הכל למדתי שם לא יותר משבועיים, זכרתי מאד את דברי הרב ז"ל בזמן הפרידה לא לשכוח את מקור מחצבתי היינו דרך החסידות ושם לא היתה שום אפשרות להתנהג בדרך החסידות, אמנם זה היה מוסד מצוין בחומר וברוח, אבל עבורי זה היה קצת מוזר לכן עזבתי. יכולתי לכתוב פרטים ופרטי פרטים לחיוב ולשלילה על שני המקומות הללו שביליתי בהם בכל אחד שבועיים, אבל מטעמי נימוס והגינות לא אעשה את זה.

דרך אגב, כשנסעתי לברלין נתבקשתי ע"י הרב ז"ל היות שבדיסלדורף גרה בת אחותו שהיתה גרה במעליץ גליציה והתחתנה עם בחור דתי מאד, כך בכל אופן מסרו לרב, שאקפוץ לשם ואראה אם כנים הדברים, נסעתי לדיסלדורף והייתי שם יומיים ולא ראיתי שזה כפי שמסרו לרב. כשבאתי הביתה מסרתי לרב כל מה שראיתי בדיסלדורף, הוא עשה את כל המאמצים להחזירם לפולין ושיתנהגו רק בדרך שהוא רוצה, ואמר "ראובן פין די נסיעה נאך ברלין האב איך נישט גיהאט קיין גרויסע פארגעניגן, אבער פון די נסיעה נאך דיסלדורף בין איך זעהר צופרידן, אויף דיין חשבון קען מען פארשרייבן א גרויסע זאך, דו ביזסט בעשאפען געווארן צו טוען גוטע זאכן".

כשחזרתי הביתה התביישתי פחות מזמן שחזרתי מראדין, את הסיבה איני יודע עד כעת. מיד שחזרתי נכנסתי שוב לעבודה בצא"י אג"י במקום, פעם בשבוע נסעתי לוורשה לישיבות של ההנהלה הראשית של צא"י. ספחו להנהלה הראשית וגם למזכירות המצומצמת שני חברים נוספים והם ידידי וחברי בן הרב  מקוזמיר ר' לוי יצחק טאוב מפראגה ור' אברהם מאיר גרינגראד מווישגראד. ר' אברהם מאיר היה כח עבודה עצום עם מסירות שאין כדוגמתה, אחרי חודש חדשיים בקשנו ממנו שיעבור לגור בוורשה, עזרנו לו בהעברה הזאת והוא נרתם לעבודה כמעט יומם ולילה. המרכז של צא"י קיבל תנופה, שוב התחיל להופיע השבועון "דגלנו", אבל הוא דרש ועמד ע"ז שיהיה לנו לצא"י יותר עצמאות ארגונית וטכנית, שלא נצטרך לקבל הסכמה לכל דבר קטן וזה קצת חידד את היחסים ביני ובין אגודה ביחוד בין הרב ר' יצחק מאיר לוין. בחרנו את ר' אברהם מאיר הנ"ל לייצג את צא"י בוועה"פ של אגודה ביחד אתנו וזה לא התקבל על דעת הרב לוין, הוא בתחילה לא רצה לדבר בענין זה בגלוי, הוא דיבר איתי וגם עם ר' ישראל אייזנברג, הוא לא הזמין את הוועד הפועל כמה שבועות, אנחנו ידענו את הסיבה רק בגלל שלא יצטרך להזמין את גרינגראד לישיבה. היה יהודי אחד יקר חבר הוועה"פ מחסידי סוקולוב ר' אברהם וולרשטיין ז"ל, בקשתי ממנו שילך ביחד איתי לאדמו"ר מסוקולוב לדבר איתו שהוא ידבר עם הרב לוין שיסיר את ההתנגדות שלו. הוא הבטיח לעשות את זה אבל רצה לראות אותו ולדבר איתו ושגם הוא ילך אתנו, אנחנו מסרנו את זה לר' אברהם מאיר וסיפרנו לו כבר הכל, הוא היה מטבעו איש דובר אמת תמים גלוי לב והוא הציג לפני הרבי מסוקולוב את ה"אני מאמין שלו", הרבי מסוקולוב הודיע לנו שאחרי השיחה איתו הוא לא מוכן לדבר בענין זה עם הרי"ם לוין.

הדבר הזה הביא כמעט למשבר בין אגודה וצא"י, חיפשנו מוצא, אני נפגשתי עוד הפעם עם הרי"ם לוין והצעתי ששלושה חדשים הראשונים גרינגראד יהיה רק משקיף והוא הסכים, כשדברתי עם הרי"ם לוין על ההצעה הזאת לא סיפרתי עדיין לגרינגראד, דיה לצרה בשעתה. עכשיו התחיל המאבק, בהנהלת צא"י היו כמה חברים חמומי מוח ועמדו דוקא ע"ז שהוא יהיה חבר הוועה"פ כמו כולם, נקלענו לעסק ביש ולא ידעתי מה לעשות, היו חברים שהאשימו אותי שעשיתי קנוניה עם הרי"ם לוין, אך אני התייחסתי לכל הדברים הללו בקרירות בשקט ובתבונה, וידעתי שפה הענין יתפוצץ. באותו זמן היה גזבר הוועה"פ הרה"ח ר' חיים בילער הוא התנהג עם הנהלת צא"י בסדר גמור וכלכל הענינים בתבונה, התקציב של צא"י באגודה היה בידי ר' חיים בילער, גם המנהל חשבונות של אג"י ר' בונים קורצטאג שגם לו היתה דעה מכרעת אם יש בקופה כסף לתת או לא, התייחס בכבוד לצא"י. בקשתי מהם שיבואו להתייעצות שלנו בענין זה, הייתי בטוח שהם ישפיעו על אלו שרוצים פעם אחת ולתמיד לפוצץ את השותפות, בהתייעצות הראשונה שהתאספנו התחיל הוויכוח מחדש עם כל הטענות שאנשי אג"י לא רואים בעין יפה את ההתפתחות של צא"י כארגון דינמי וחזק, אחרי כמה שעות נפרדנו בלי לסכם שום דבר, ר' חיים בילער דיבר על ליבם של השוללים אבל ללא הועיל. הצעתי להנהלה הראשית שנלך להגאון רבי מנחם זמבא זצ"ל לא בתור חבר מועצת גדולי התורה רק כענין אישי פרטי וסכמנו שנציית לדעתו, מיד הודעתי להגאון רבי מנחם זמבא על הסיכום שלנו, הוא הביע ספק אם הוא כחבר מועצת גדולי התורה יכול לקבל ענינים השייכים לארגון אגודה לתת את דעתו באופן פרטי, אחרי הפצרות הבטיח לי לעיין בעניין ומסר לי בסוד שהוא רוצה להתייעץ עם הרב הגאון ר' יעקב מאיר בידרמן ז"ל, אחרי יומיים ביקשתי מידידי ר' לוי יצחק טאוב בן הרבי מקוזמיר שגר בשכנו עם הרב זמבא בפרגא לשאול מה הוא החליט (עשיתי שגיאה גדולה, לא ידעתי שהוא לוי יצחק בין השוללים מפני שבוויכוח לא הביע שום דעה בענין זה), והביא לנו תשובה שלילית, אני לא נכנעתי, ראיתי שמתקרבת מחלוקת גדולה ועקשנות משני הצדדים, הייתי בידידות עם אחד הבנים של הרב הגאון רבי יעקב מאיר בידרמן, ביקשתי ממנו להוודע מאביו מה אמר לר' מנחם זמבא, אחרי יום הוא ענה לי שר' יעקב מאיר ענה לר' מנחם זמבא בחיוב, התחלתי להבין שר' לוי יצחק טאוב קילקל, הלכתי עוד הפעם בעצמי להגאון ר' מנחם זמבא בלי לספר לשום חבר ותיארתי לו את המצב שזה קרוב מאד להתפוצצות וזה יתגלה ברחוב בעתונים, לבסוף אחרי לחץ ובעזר בנו ידידי וחברי ר' שמעון אליעזר הי"ד הסכים לקבל עליו להביע את חוות דעתו אחרי שישמע מאתנו את כל הדברים והוא עוד ישוחח ע"ז עם הרי"ם לוין.

התאספנו כל חברי הנהלה הראשית, בראש ישב הרב הגאון רבי מנחם זמבא, מכל קבוצה דיבר אחד והסביר את עמדת הקבוצה שלו, אני דברתי בשם הקבוצה של המציעים שבנתיים החבר גרינגראד ישתתף בישיבת הוועה"פ של אג"י בתור משקיף וילמד את הבעיות וגם את הבעיות של צא"י שהוא נכנס רק עכשיו לעבודה קבועה במשרד, הסברתי גם את הכתוב "האמת והשלום אהבו", אני לא משלה את עצמי ואת אחרים שאני רוצה רק את האמת ואחרים לא, אבל בכל ליבי אני אוהב את השלום. אחרי שמיעת העניינים חיוה הרב זמבא את דעתו שצא"י יקבל את הצעתי, בזה נגמר הענין. דומני שהח' גרינגראד לא השתתף בחודש הראשון בישיבות הוועה"פ, אלא אחרי הפצרות רבות וגם הסברנו לו שזה בזיון התורה כלפי הרב זמבא התחיל להשתתף בישיבות כמשקיף. בנתיים התרחבה עבודתה של הנהלת צא"י נתוספו הרבה סניפים ובעיות רבות התעוררו, בכל מקום היום בין הצדדים של אג"י וצא"י ניצים, בכל מקום שפרץ סיכסוך הצטרכנו לשלוח נציגים מרכזיים משני הצדדים לפשר ולהשליט סדר ומשמעת באופן ארגוני. גם בנסיעות האלה לקחתי חלק הגון מאד, כמעט כל שבוע יום אחד היה מוקדש לנסוע למקום אחר לעשות שלום בין היריבים.

בנתיים קפץ עלינו רוגזו של הסמינר למורים (מלמדים סמינר). הופיע בישיבת הנהלה של צא"י אברך מפולינסק ר' אברהם זקן פלדוובל שהופעתו "כולו אומר כבוד", אברך אגודאי במאה אחוז, מלא התלהבות ומרץ נעורים, והתחיל לתאר לפנינו את המצב בבתי ספר יסודי התורה, בכל בתי הספר הללו שמגיעים בפולין הקונגרסאית למאות אין אפילו חמשה אחוז[37] מורים מנוסים שיודעים מה זה מורה לילדים ואיזה אחריות רובצת עליהם, ברובם עושים מלמדים אברכים שנכשלו בפרנסתם, אז מתארגנים חוגים שונים הקרובים לאברכים הללו ולוחצים על הנהלות בתי הספר יסודי התורה שיכנסו בתור מלמדים, והוא סבור שצורך השעה להקים סמינר למורים לכל הפחות בזמן הראשון שיעברו קורס מזורז. לא יתכן להפקיר את ילדינו לכל איש שצריך פרנסה, וזה יתנקם אחרי כן בילדינו גם בהתבגרותם, לכן הוא חושב שזה מתפקידו של צא"י להכנס בעובי הקורה ולקבל עליו את היוזמה לייסד מוסד כזה. הוא סיפר שהוא כבר התחיל את הסמינר עם כמה אברכים והם לומדים בנתיים בבית הכנסת ברח' טוורדה (סערדינרס שיהל) והוא מבקש קודם כל חסות שלנו וגם שנקבל עלינו להתרחב, וגם תקציב. רוב חברי ההנהלה תפסו את הרעיון שזה כל כך מתאים לצא"י, זאת תהיה פעולה מפוארת עבורינו. אך אני אמרתי ההיפך, קודם עצם החידוש של הסמינר למורים זה לא כל כך פשוט, ומדוע אנחנו צריכים להיות הראשונים, חסר חשדות על צא"י על מה שאנחנו עושים, יש לנו צרות שאנחנו עושים ספריות בסניפים, אמנם כל אחד יודע שכל הספרים הנמצאים בספריות שלנו הם בתכלית הכשרות, בכל זאת יש רינון, למה עלינו לעורר שוב בעיות, זה לפי דעתי שיקול רציני מאד. יכול להיות שעלינו להביא את הבעיה לישיבת הוועה"פ, והוועה"פ בטח יעביר את זה למועצת גדולי התורה ואנחנו נדחוף את הענין שזה יזוז מהר, למה לנו להתחיל בדבר חדש שזה לפי דעתי באמת שאלה. למרות כל המצב של מחסור חמור במורים מנוסים שבו נמצאים המוסדות, לא עלינו לדאוג להכל. ועוד דבר באם אנחנו נקבל היום את ההצעה של ידידינו ר' אברהם זקן פלדוובל אני אומר לכם מראש שהכשלנו את הדבר לגמרי. כמובן שר' זקן היקר הנ"ל לא הסתפק בהסבר שלי ולא נתן מנוח שרק נחליט חיובי, אך אני אזרתי כח והגנתי על עמדתי, גם הרבה מבין חברי הבינו את זה וסיכמנו שנבקר את הרי"ם לוין ועוד כמה חברים חשובים של הוועה"פ וגם כמה מחברי מועצת גדולי התורה לתאר להם את המצב . באותו זמן ר' זושא פרידמן התחיל לארגן אז מחלקת חינוך ע"י הוועה"פ וחטפנו שיחה גם איתו. ביקרנו במקום לראות מי הם האברכים הלומדים כבר, שמענו עוד הפעם את פרטי התכנית של ר' אברהם זקן היקר שהוא החליט להתמסר אך ורק לענין הזה שהוא רואה בזה קיום היהדות החרדית כולה לדור דור. אמנם היו כמה מחברי הוועה"פ של אג"י שהריחו שזה המקור של צא"י, בכל זאת התחיל הדבר הזה להכות שרשים בחוגים הרחבים של אג"י, בעיקר בין מנהלי הבתי ספר שהם הרגישו על נפשם את העזובה הזאת. באותו הזמן כבר התחילה הגב' הדגולה מרת שרה שנירר ע"ה לארגן בקראקא בדירה שלה כמה נערות וללמוד איתן את סידרי ההוראה להכין אותן להיות מורות בית יעקב, שמזה צמח אחר כן הסמינר הגדול הידוע בקראקא – פולין. גם ההתארגנות של שרה שנירר נתנה דחיפה[38] לעיין גם בשאלת הסמינר למורים. במשך הזמן קיבלה הפעולה גושפנקא אגודאית, אמנם לא רשמית, כך היה הסיכום. גם צא"י דאג לתמיכה הגונה לסמינר הנ"ל. אחרי כמה שנים זה היה מוסד רשמי של אגודת ישראל[39].

אחרי זמן מה החליט הוועה"פ לזמן וועידה ארצית של אגודת ישראל להתארגנות חדשה בתנופה מחודשת, לשם זה נבחרה ועדת הכנה שמתפקידה לדאוג לקיים הוועידה בזמן היינו י"ב שבט תרפ"ב ולהשגיח על בחירת צירים בכל מקום ומקום ולקבוע מספר הצירים של המקומות, גם מספר הצירים של צא"י וגם פא"י. אמנם פא"י לא השתתפה בוועה"פ של אגודה אבל בקשו לשלוח משלחת לוועידה כדי להדגיש את הזיקה שלהם לאגודת ישראל וכל מה שקשור עם התארגנות הוועידה. נבחרו 21 חברים ובתוכם חמשה של צא"י ואני בתוך החמשה, שוב עבודה חדשה נפלה בגורלי. בישיבה הראשונה של הוועדה הצעתי קודם כל להבטיח בעוד מועד מקום מתאים לוועידה כזאת, הצטרכנו לחפש מקום שיכיל קרוב לחמשת אלפים איש, צירים, אורחים וכו' וכו', באנו במגע עם בעל האולם הגדול קמינסקי ברח' אוביזנה 3 ועשינו חוזה על הזמן המדויק לכל השבוע מיום ראשון בערב עד יום שישי בבוקר. אחרי כן התחיל הענין של בחירת צעירים להקים ועדות בחירות בכל מקום ולשתף את צא"י ואת פא"י איפה שנמצאים סניפים של פא"י, מפני שלא בכל מקום היה סניפים של פא"י. כן היה עלינו לסדר חוקת בחירות וגם תקציב שלפי החשבון שעשינו זה יעלה לעשרות אלפי זלאטעס פולנים. אחד הסעיפים העיקריים היה שמי שלא שילם שנתיים מס חבר לא יהיה לו זכות בחירה, היו ערעורים של מקומות על הסעיף הזה, הבאנו את הבעיה לפני הוועה"פ והיו שטענו אנחנו רוצים למשוך לאגודה מה שיותר חברים וזה יכביד, לכן הם מציעים להסתפק בתשלום מס חבר רק שנה. אחרי וויכוחים רבים וחשבונות כספים, הוחלט לקבל את ההצעה של תשלום מס חבר לשנה אחת. מיד התחיל הוויכוח מה עם חברי צא"י ופא"י שהם משלמים מס חבר בארגוניהם, הדבר היה קצת מסובך בעיקר מבחינה כספית, עשינו חשבון מוקדם והערכנו שתהי' הכנסה מדמי חבר סכום מסויים, במשך הזמן מצאנו גם פתרון לבעיה זו.

בנתיים הודיע בישיבת הוועה"פ הנשיא הרי"ם לוין שהרבי הזקן מגור מתכונן לנסוע לארץ ישראל בליווי משלחת של תעשיינים ועשירים במטרה לחזק את הישוב החרדי בארץ הקודש. הידיעה התפרסמה מהר מאד בכל פינות העולם. רצינו מאד שהוועידה תתקיים אחרי שובו של הרבי מגור מארץ ישראל מפני כמה טעמים, ראשית כדי שהוא בעצמו יוכל להופיע לכל הפחות בישיבת הפתיחה, וטעם נוסף שובם של המשלחת שקיווינו שהם יעשו שמה דברים ממשיים כמו קניית קרקעות ויסוד חברה גדולה מסחרית שזה יתן תנופה ליהודי פולין ברובם שיסעו וישתקעו בארץ הקודש וע"י זה יתחזק הישוב החרדי, לכן החליטה וועדת ההכנה בהסכמה של הוועה"פ כולו להתאים את זמן הוועידה אחרי שובה של המשלחת בראשות האדמו"ר זצ"ל.

עכ"פ אחרי כמה חודשים שוב התחלנו להפעיל את הוועדות המקומיות שיגבו את המס חבר כדי להבטיח זכות בחירה לכל יהודי חרדי הנמנה על אגודת ישראל וגם ע"י תעמולת הוועדה למשוך עוד יהודים לשורות אגודת ישראל, חלוקת המנדטים בכל מקום ומקום וגם קביעת ציר מינימום לכל ישוב אפילו הקטן ביותר. הכל הלך חלק עד שהגענו להכין את סדר היום של הוועידה, להרכיב הוועדות, מספר הוועדות ואיזה ועדות, ישבנו לילות שלמים, וויכוחים על וויכוחים, אינטרסים של קבוצות בתוך אג"י על השתתפות צא"י בכל וועדה, ועיקר הבעיה מה מעמדו של פא"י בוועידה, הם אמנם השתייכו באופן השקפתי כללי לשורות אגודת ישראל אבל הם למעשה קיימו מסגרת לגמרי בנפרד. מצד אחד לא רצינו שהם לא ישתתפו באופן רציני בוועידה, מצד שני התקנון קצת קשר אותנו לנוהלים שונים שאי אפשר היה להסכים לכל מה שפא"י דרשה. הם גם דרשו שיופיע סעיף בסדר היום "פא"י ואג"י" ושעל סעיף זה ירצה חבר מרכזי של פא"י, פחדנו שזה יכניס איזה סכסוך ברב גוניות של חברי אג"י בפולין.

בלודז, עיר התעשיה הכי גדולה בפולין וכמו כן ביתר ערי תעשיה, היה מנהג שהרבנים הוציאו שטרי מכירה של בתי חרושת כדי שלא יצטרכו להפסיק את העבודה בשבת, שזה גורם הפסד גדול. מצד שני זה גרם שיהודי דתי שלא היה מוכן כמובן לעבוד בשבת ח"ו, לא יוכל להתקבל לעבודה בביח"ר. ואת ההתמרמרות הזאת רצתה פא"י להעלות בזמן הרצאה של הוועידה. כידוע חלק גדול של התעשיינים השתייכו לאגודת ישראל. אמנם גם בישיבות סגורות של המוסדות צעקו נציגי פא"י חמס וגם הרבה חברים במוסדות הסכימו להם, אבל להעלות את השאלה באופן פומבי בוועידה ושהעיתונות בוודאי תנצל את זה נגד אג"י, את זה לא יכולנו להסכים. שאלנו אותם את מי הם מציעים בתור מרצה והם ענו ר' לייבל פרום. חששנו גדל ביתר שאת, מפני שהוא היה נואם בחסד עליון, ובפרט כשזה נוגע לשאלה זו של סגירת בתי חרושת של יהודים הוא לא ידע גבול. כושר הביטוי והרטוריקה שלו הטיל עלינו אימה ופחד שיווצר פה סקנדל פומבי עם ליווי של עיתונות עוינת לאגודה. דחינו את הדיון על סדר היום לישיבה שניה והתחלנו לדון על מספר הוועדות והרכבם. על מספר הוועדות באנו מיד לידי הסכמה, אבל על הרכב הוועדות ומה נקרא וועדה חשובה יותר היה וויכוח קשה. הוויכוח לא היה דוקא בין אג"י וצא"י ופא"י, אלא גם בתוך קבוצות אג"י. למשל היו חברים שהיו מעוניינים לקבל את הוועדה לעניני ארץ ישראל, ר' פנחס מונדרי ע"ה לחם כארי להיות חבר בוועדת ארץ ישראל וגם אני תמכתי בו. ישיבות אין ספור התקיימו עד שסוף כל סוף הרכבנו את הוועדות 20 במספר. קבענו אחוזים לכל פלג, צא"י 22% פא"י 14% והיתר אגודת ישראל. אני הייתי חבר מטעם צא"י בשלושה וועדות, וועדה מתמדת (פערמאנענץ אויסשעס), ארץ ישראל, וועדת ארגון. סוף כל סוף מצאנו את הדרך לגמור את חלוקת הוועדות. בענין סעיף מיוחד על פא"י, אחרי מו"מ קשה ומייגע סוכם שבסעיף ארגון יכלל כל העניינים של פא"י והם חופשיים לתת כל נואם שהם יחליטו, אבל הותנה בפירוש להנמיך את הטון שלא ליצור התמרמרות של חלק מהצירים המשתתפים בוועידה.

בנתיים התפרסם המכתב ההיסטורי ששלח הרבי מגור מהספינה ליוצאי חלציו ובו השקפותיו על בנין ארץ ישראל של יהודים חרדים שלא תלוי בתנאים פוליטיים, ובישר שקנו בארץ ישראל דברים ממשיים, ומציע לכל אחד להשקיע חלק מהונו בקרקע בא"י שזה המכוון שליש בקרקע, וגם השקפתו על המחלוקת של שתי הקהילות בארץ ישראל ועל הרב הראשי הרב קוק זצ"ל. המכתב הזה היכה גלים והיה לשיחת היום בכל העולם ובפרט בפולין הקונגרסאית, הרצון והשאיפה לעלות ארצה כדי לחזק את הישוב הקסים את הנוער החרדי, אבל דא עקא הסרטיפיקטים היו בידי הסוכנות היהודית. אמנם במכתב הנ"ל של האדמו"ר כתוב שהוא דיבר עם ר' אליעזר סמואל הנציב העליון והבטיח לו לאפשר עליית יהודים חרדים לארץ ישראל.

זמן קצר לפני הוועידה חזר הרבי מגור לפולין, אבל תקוותינו שהרבי ישתתף בפתיחת הוועידה לא יצאה לפועל, לצערנו ולדאבוננו הגדול נפטרה הרבנית אשת האדמו"ר מגור ביום פתיחת הוועידה. הלווייתה של הרבנית חיה ראדה יהודית התקיימה למחרת הוועידה. אחת הישיבות של הוועידה הוקדשה במיוחד לאות אבל על הרבנית ז"ל, הספידו אותה הספד מר הרב הגאון ר' מאיר דן פלוצקי[40] ור' אליהו קירשברון ציר הסיים ויושב ראש הישיבה הזאת.

הוועידה

הוועידה הזאת היתה אימפיזנטוט, היא היתה הפגנה הכי גדולה של אגודת ישראל בפולין וגליציה. כחמשת אלפים איש מילאו את האולם עם הפרוזדורים והגזוזטרות בכל ארבע הקומות בצד היכל האולם. ההתעניינות והרצינות של הצירים הגיעה לשיא בזמן הפתיחה כשהרב הישיש הרב הגאון רבי אברהם צבי פרלמוטר זצ"ל היכה בפטיש על השולחן לאות פתיחת הוועידה עם כמה דברי פתיחה. בגלריה מיוחדת ישבה נציגות הממשלה, שני שרים, שר הפנים ושר החינוך והתרבות, ומר איידלברג המרצה לענייני יהודים במשרד החינוך והתרבות. כמו כן היו נציגי כל המפלגות ונציגי העיתונות. ע"י שולחן הנשיאות ישבו כמעט כל אדמור"י פולין וגדולי הרבנים. אחרי דברי פתיחה של הרב פרלמוטר ניגש ר' אליהו קירשברון ובשפה הפולנית בירך את נציגי הממשלה ודיבר על דרכה של אגודת ישראל ועל זכותם של תושביה היהודים של פולין לחיות כאזרחים שווים ככל האוכלוסיה הפולנית.

לאחר ששר הפנים הפולני בירך את הוועידה, ניגש במפתיע לעמוד הנואמים הגאון רבי מאיר דן פלוצקי וביקש מכל הנאספים לקדש שם שמים ברבים וכל הקהל יעמוד על רגליו ויאמר בכוונה גדולה ביחד בקול רם "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", קירות הבית הזדעזעו בעת הצעקה הגדולה של קהל יראים המגיע לכמה אלפים בקבלת עול מלכות שמים ביחד. עוד כמה אדמורי"ם אמרו דברי ברכה וביניהם האדמו"ר מסוקולוב זצ"ל שפנה לקהל החרדים בפולין להרשם כחברים באג"י ולהתחבר לקהל היראים שנוכל ביחד לחזק את היהדות והחינוך, וזה גם ישפיע על בנין ארץ הקודש עפ"י התורה. דבריו עשו רושם עז על כל הקהל, אני זוכר שאיצ'לה יועשזון (יוסטמן) הסופר הנודע בפולין ניגש ולחץ את ידיו של הרבי[41].

למחרת אחרי פתיחת הוועידה התחילה העבודה הסדירה של הוועידה. בסעיף הראשון בסדר היום – "חינוך", הרצה הנואם הדגול הרב הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, זכור לי עוד הדברים שבהן פתח את נאומו, "מפני שלושה דברים אין נכנסין לחורבה – לחורבת החינוך, מפני החשד מפני המזיקין ומפני המפולת, כל שלושת הדברים מטילים עלי אימה ופחד".

אחרי נאומו הופיעו בוועידה אחרוני חברי המשלחת מארץ הקודש שהגיעו היישר מהרכבת מוינה ה"ה ר' משה ווידיסלבסקי ור' טוביה בילער ובידיהם החוזים על קניית הקרקע והרכוש הידוע ביפו, החוזים היו כתובים בשתי שפות באנגלית ובערבית. הם נתקבלו ע"י הקהל הגדול בכבוד ובהערצה במחיאות כפיים ללא הפסק. אחרי שהם מסרו דו"ח קצר מכל הנסיעה פנה היו"ר לצירי הוועידה מי מהם יכול לקרוא את החוזים הכתובים בשפה האנגלית לפני קהל המשתתפים, להפתעת כולם נעמד על רגליו אברך צעיר מוויעלדין ושמו אברהם מרדכי ראגובוי[42] והודיע שהוא מוכן להקריא לפני הקהל את החוזים, מחיאות הכפיים על ההפתעה הזאת ליוו אותו עד לעמוד הנואמים, הוא קרא את החוזים בשתי השפות כמו שכולנו קוראים אידיש. תהילות ותשבחות נפלו על ראשו בזמן שהוא ירד מהבימה להתיישב בחזרה על מקומו הקבוע.

כל ההופעה הזאת של המשלחת מא"י ומסירת דו"ח על הרכישות בארץ הקודש הפיחה רוח חיים במשתתפי הוועידה, נשמנו כל היום אוירא דארץ ישראל, מאות אנשים הזילו דמעות מעיניהם, לפנינו עמדו דברי האדמו"ר מגור זצ"ל שצריכים לעבוד בשביל ארץ ישראל בכל הזמנים בלי קשר לסיבות פוליטיות. עבודת הוועדה לענייני ארץ ישראל קבלה מעמד רציני וחשוב, כמעט כל ישיבות היום של הוועידה דברו על ארץ ישראל ובאוירה של ארץ ישראל. ר' אליהו קירשברון ע"ה שניהל את הישיבה קרא בקול הטנור שלו: רשות הדיבור לר' יצחק גרשטנקורן מייסד "בית ונחלה" לייסוד מושבה חרדית בארץ ישראל, על הבמה עלה אברך עם זקן ארוך, כבן שלושים בערך, ודיבר לענין ובקול חוצב להבות אש על הצורך להתעוררות גדולה אצל יהודים חרדים שיעלו לארץ הקודש. הוא תיאר את המצב החומרי והרוחני של יהדות פולין של ימי גרבסקי הידועים מצד אחד, ותוספת כוח חרדי ליישוב ארץ ישראל מהצד השני. הרושם שהאברך עשה אין לשער[43].

וועדה לענייני ארץ ישראל

אחרי הישיבות החגיגיות התחילו בועדות עבודה (כפי שזה נקרא), מעניין שלמרות כל ההתלהבות במליאת הועדה לענין ארץ ישראל היו בועידה אנשים שהסבירו באותות ובמופתים שכל זמן שאין לנו סרטיפיקטים מממשלת המנדט או מהסוכנות היהודית אסור לנו להתחיל בעבודה ממשית עבור ארץ ישראל, זה יהיה בזבוז זמן, כוח אדם וכסף, ועל אגודת ישראל מוטלים תפקידים גדולים בגולה, ומבחר האנשים שלנו צריכים להתמסר לכל הדברים שעל אגודת ישראל לדאוג עבורם ובעיקר חינוך הבנים והבנות. [בנתיים ביקש יהודי אחד מחשובי ווארשה את רשות הדיבור, ודיבר בהתרגשות נגד הקומניזם בית ספר תיכון חבצלת ברחוב ווילקאל בוורשה תחת הנהלתו של ד"ר נומצגוף מגרודנא, שזה היה אז בזמנים ההם הבית ספר התיכוני החרדי היחידי בווארשה. לא עזרו כל הדיבורים של היו"ר ר' משולם קאמינר ע"ה שפה יושבת הוועידה לענייני ארץ ישראל והנושא שהוא מעלה שייך לוועדת החינוך, היהודי בקושי השתכנע שעליו לפנות לוועדה הנכונה לענין זה.] בוועדה התפתח וויכוח עירני מאד, חברי הועדה התחלקו לשתי עמדות, עמדה אחת שהציג יהודי חשוב מאד (שהיה חבר המשלחת שבקרה בארץ הקודש) שלא אזכיר את שמו, שטען שלעבודה ארצי ישראלית ממשית צריכים תנאים מסוימים, דהיינו זכויות פוליטיות שאין לנו רק להסוכנות היהודית. הוא טען שחסר ארגון מוסד ארצי ישראלי בפולין שיקיף ויהיה אחראי לכל הבעיות הקשורות עם עליה, כגון הכשרות של חברים צעירים שיוכלו להתפרנס שם מעבודה, ובעלי הון שיוכלו לקבל סרטיפיקטים המיועדים להם (אז היה צורך כמדומני באלפיים שטרלינג, סכום הגון בימים ההם), כמו"כ סוג של בעלי מלאכה עם תעודות רשמיות בידיהם. ואם נתחיל בלי זכויות פוליטיות בסופו של דבר אנשים יתאכזבו, וגם לפעמים נהרוס פרנסות של אנשים שיחשבו שאנחנו נוכל לעזור להם בעלייתם. גם בארץ הקודש חסר לנו ארגון מתאים לקבל ולנהל את העולים שיבואו לשם. מרכז אגודת ישראל בירושלים הוא יותר קהילה חרדית מאשר ארגון פוליטי המוכשר לנהל את העניינים. מצד שני עמד בתוקף ודפק על השולחן מכירינו ר' פנחס מונדרי ע"ה ודיבר על המצב במדינת פולין אז, "ימי גרבסקי", וברחוב שוררת אוירה של ארץ ישראל, ואם לא נתחיל מיד בפעולות ממשיות נאבד את הנוער שלנו וממילא נאבד הכל. עלינו קודם כל להתחיל לארגן הכשרות ולהעמיד מנגנון ארצי ישראלי, זה גם יפעיל לחץ על ממשלת המנדט לבוא לקראתינו. ר' שכנא אברך נדנד בראשו כמסכים לדבריו של ר' פנחס מונדרי [ר' שכנא אברך היה בין חברי המשלחת שהשתתפו בישיבת חבר הלאומים שהתקיימה בסאן רימו ודרשו את זכויות היהדות החרדית].

וועדת החינוך

הפסקנו את הישיבה וכמה מהחברים ואני בתוכם הלכנו לישיבת ועדת החינוך. יו"ר הועדה היה הרב הגאון ר' מאיר שפירא מסאניק. הוא פתח את הישיבה וכבר דיבר באופן גלוי מה שהוא לא יכל להגיד בפנים "מפני החשד", תיאר את המצב של בתי הספר יסודי התורה שזה "מפולת" ממש בלי מורים מנוסים, יש מקומות שההורים מוציאים את הילדים ומוסרים אותם לבתי ספר לא שלנו. למרות ההתעוררות בשטיבלך נגד אלה זה לא יעזור כלום, ובאם לא נדאג בעוד מועד לבדק הבית מבפנים נגיע לקטסטרופה.

כשהגיע תורי העליתי את הבעיה של הסמינר למורים בכל חריפותה. כולם הבינו שרק זאת הדרך אבל חלק גדול של חברי הועדה פחדו להגיד את זה בגלוי. זכור לי נאום חוצב להבות אש של הרב פיין הישיש מסלונים שצעק טומאתה בשוליה "די טומאה ליגט אין די שולען". אני הצעתי לא להרפות מענין הסמינר ובקשתי להזמין לישיבת הועדה את הגאונים ר' יעקב מאיר בידרמן ור' מנחם זמבא שישמעו במו אזניהם מה שמתרחש בערי פולין בבתי ספר "יסודי התורה" בגלל שאין לנו מורים מנוסים, ולכל הפחות שיהיו חלק מורים כאלה. תוך חצי שעה הזעקנו את שני הגאונים הללו שישמעו על הטרגדיה של החינוך שלנו, היו"ר הרב הגאון רבי מאיר שפירא תיאר לפניהם בסגנון הרטורי ובכושר הביטוי שלו על מצב החינוך בכלל ובפרט בבתי ספר יסודי התורה מיסודה של אגודת ישראל בכל מקום ומקום, שאין מורים המתאימים לתפקידם לחנך את הדור הצעיר.

בהמשך גלש הרב שפירא גם למצב של הישיבות ובני הישיבות. קרן התורה העולמית בראשותו של הרב זאב יעקובזון[44] מהמבורג שהוקמה ע"י אגודת ישראל העולמית לא מילאה עד עכשיו את תפקידה המינימאלי. בחורי הישיבות הולכים לאכול בכל יום בבית אחר (טעג), ולנים בערים הגדולות בחנויות בתור שומרים והבע"ב סוגרים את חנויותיהם ולוקחים אתם את המפתחות. היש בזיון כבוד התורה יותר מהמצב הזה. הוא הכריז בישיבה הזאת את המאמר "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן (אבות ו, ד)" ואני אומר את ה"כך" וכו' בלשון שאלה, האם כך דרכה של תורה?!.

בוויכוח השתתפו כמעט כל חברי הועדה, שני הרבנים הגאונים הבטיחו לתת לנו תשובה תוך יומיים ע"י ועדת החינוך, הם רצו להתייעץ עם כמה חברים חשובים של מועצת גדולי התורה האם לכלול בהחלטת הוועידה את ייסוד סמינר למורים. הם עצמם הביעו את דעתם לחיוב כמעט באופן ברור בלי להוציא את זה מפורש. הרב שפירא גם הסביר שהמצב בגליציה שונה מהמצב בפולין הקונגרסאית מפני שלא מכבר גליציה היתה שייכת למלכות אוסטריה ואז היה חוק שכל מורה צריך לעבור קורס ולקבל תעודה, לשם כך התקיימו מוסדות חרדים כאלה. בכלל בגליציה למדו יותר לימודים כלליים בבתי ספר ממה שבפולין.

כשגמרנו את הישיבה הוכחתי לחברי צא"י עד כמה שאני הייתי צודק בעמדתי שלא אנחנו צריכים להיות האפוטרופוסים היחידים על הקמת מוסד כזה שיחשדו אותנו בכל מיני חשדות, ואפילו גאון וצדיק כהרב שפירא אמר בין הדברים שלו שהוא מפחד מפני החשד, והם הבינו את הרמז שלי.

וועדת ארגון

מועדת החינוך הלכתי לועדת ארגון, היו"ר היה הרים לוין. הועדה הזאת היתה צריכה לעבד תקנון של אגודת ישראל ולקבוע את מעמדם של צא"י ופא"י וזה לא היה כל כך קל. הישיבות נמשכו שעות, ביום ובלילה. כל הצדדים שמרו על הסטטוס שלהם מפחד של קיפוח העצמאות שלהם והיה מה לפחד. הרי"ם לוין עם כושרו הדיפלומטי לא הצליח להתגבר על הקשיים, מפני שכל הדברים היו צריכים להכתב באופן הברור ביותר וזה התנקש בדיפלומטיה שלו.

בנתיים התקיימו הישיבות במליאה כרגיל, כמובן שחלק גדול מהצירים השתתפו בועדות, ממילא האולם היה ריק למחצה. השתתף בוועידה הזאת אורח כבוד מארץ ישראל הרב ר' משה בלוי ע"ה. כידוע הוועד של קהילות האשכנזים הוציאו כרוזים עם דברי פלסתר וביטויים חריפים מאד, על הרבי מגור שהלך לבקר אצל הרב הראשי הרב קוק ז"ל. התפשטה שמועה שהוטל על ר' זושא פרידמן לנאום בפלנום ולמחות נגד בזיון כבוד התורה ואישיות הדגולה מנהיג היהדות החרדית בפולין. עד מהרה נתמלא האולם, כל חברי הועדות עזבו את הישיבות ורצו לאולם להשתתף במחאה הגדולה. ר' זושא פרידמן נשא נאום מזהיר, בראשונה תיאר מיהו הרבי מגור ומהי עמדתו בין יהדות פולין ובין העולם. הרב בלוי ישב בשולחן הנשיאות, פתאום באמצע הנאום פנה לעברו של הרב בלוי עם ביטוי חריף נגדו על השערוריה שהוא חושד שהוא היה שותף לאלה שעשו את זה, זכור לי שהרב בלוי חייך בלי להרגיש שחושבים עליו. בסודיות רבה שמרנו על האברכים חריפי המוח שלא יפגעו לרעה בהרב בלוי, מיד אחרי הישיבה הוא נסע לריגה והמתיחות רפתה באולם.

המשכנו בישיבת הועדה לענייני ארץ ישראל, הפעם בא לישיבה ר' פנחס מונדרי עם מרץ נעורים ובהחלטה שכאן המקום ללחום על דעתו והשקפתו בענין ארץ ישראל. הוא אמר בסוד לאחדים מחברי הועדה ואני בתוכם, שהוא מוכן ללחום על דעתו אפילו שהכל יתפוצץ. אני כדרכי רציתי לנסות להשפיע על ר' פנחס שיביע את זה באופן שקט וזה יתקבל על דעת המתנגדים, אבל הוא כדרכו מלא התלהבות ורוגזה על אלו שאינם מסכימים לדעתו, הכניס ערבוביה וגם קצת מחלוקת בין הצדדים. הרי"ם לוין הוזעק לישיבה ודווקא פה בחכמת הדיפלומטיה שלו הצליח להשקיט את הרוחות ולנסח את ההצעה לוועדה המתמדת שתספק את כל הצדדים. ר' פנחס מונדרי שאל איך אנחנו בטוחים שהוועדה המתמדת תתמוך את ידה על הצעת הפשרה הזאת, ובלית ברירה קיבל עליו הרי"ם לוין כיו"ר הוועדה המתמדת שהוא אחראי שזה יעבור ללא כל שינוי בועדה המתמדת ובפלנום.

הוועידה התקרבה לקיצה וחיכינו לתשובות הגאונים הרב בידרמן והרב זמבא בענין הסמינר, וגם להחלטות של ועדת ארגון. הוועדה המתמדת היתה צריכה להתאסף ביום רביעי בלילה לעבור על כל ההחלטות של הועדות להכין אותם להביא לפלנום של ישיבת הנעילה ושל הוועידה. בנתיים ביקש הרב זמבא שוועדת החינוך תתאסף והם ימסרו את דעתם על ענין הסמינר, המתח בין הנלהבים לרעיון עלה, בכליון עיניים חיכינו לתשובה שלהם. בין הבאים לישיבת הועדה היה גם יקירינו ר' זקן פלדוובל אפילו שלא היה חבר הועדה. הרב שפירא פתח את הישיבה ומסר את רשות הדיבור להגאון ר' מנחם זמבא, הוא מסר לנו שהם דברו עם כמה מחברי מועצת גדולי התורה והם הביעו את דעתם החיובית על יסוד הסמינר בהשגחה מעולה אבל הם כיחידים לא יכולים להחליט, לפי דעתם צריכים מיד אחרי הוועידה לכנס ישיבה דחופה של מועצת גדולי התורה והוא חושב שבתנאים מסוימים הדבר יקבל את הסכמת המועצת, והוא מציע שועדת החינוך תחליט לפנות למועצת גדולי התורה ולהביע דאגה על החינוך של דור העתיד, ולבקש מהם הסכמה ליסוד סמינר למורים תחת השגחתם[45].

כשישבנו בישיבת הועדה לענייני ארץ ישראל נכנס בחור אחד ומסר לי פתק ארוך, הפתק היה כתוב ע"י ה"ר לייבל מינצברג ראש קהילת לודז וציר הסיים הפולני, הוא היה גם חבר בוועדת הכנה של הוועידה, בפתק הוא מודיע לי שהוא עכשיו יו"ר ישיבת הפלנום, וקיבל מכתב מפא"י שהמרצה על ענייני פא"י הוא ר' לייבל פרום, הוא מוסר לתשומת ליבי שזה נגד ההצעה המוסכמת בועדת הכנה, כמו כן מסר בפתק שבעוד חצי שעה בערך הוא צריך לקבל את רשות הדיבור. הזעקתי את ידידי ר' פנחס לוין[46] (אחיו של הרי"ם לוין) שישב ג"כ בישיבה לענייני ארץ ישראל והודעתי לו שניקח אתנו את ר' זושא פרידמן שישב בשולחן הנשיאות וביחד שלשתנו נפגש מיד עם ר' יהודה לייב אורליאן ביחד עם ר' לייבל פרום כדי למנוע אי נעימות. במשך כמה דקות ישבנו ושוחחנו ביחד בחדר מיוחד ואני שוב הסברתי שסגנון הדיבור והרטוריקה של ידידי ר' לייבל פרום יכול לפעול נגדנו, ובאם הוא ידבר על ענייני שטר מכירות של התעשיינים בעלי בתי חרושת שזה בעצם צודק, אבל העיתונות העויינת לנו תנצל את זה לרעה לבזות את כלל אגודת ישראל. להגיד את הדברים בסגנון אחר לגמרי, לזה ר' לייבל פרום לא היה מסוגל. ישבנו עשרים דקות ושכנענו את ר' לייבל פרום שימסור את ההרצאה לר' יהודה לייב אורליאן, הבטחנו לו שהוא יקבל במקום זה הרצאה לפני סיום הוועידה בנושא אחר. ר' יהודה לייב אורליאן ביקש לכל הפחות חצי שעה להתכונן, משום שלא ידע עד עכשיו ע"ז, נגשנו ליו"ר הישיבה שיתכנן את סדרי הנאומים כך שר' יהודה לייב אורליאן ידבר חצי שעה יותר מאוחר. כשר' יהודה לייב אורליאן עלה על הבמה היינו כולנו מודאגים ובראש ובראשונה ר' לייבל מינצברג שהוא ייצג את התעשיינים ברובם, להפתעתינו ר' לייב אורליאן מצא ביטויים שקטים ונכונים שהביעו מוסר ואהבת ישראל, במקום דברי קינטור, הציר המרכזי בנאומו היה "וחי אחיך עמך", ההרצאה היתה בנויה בטוב טעם ודעת ועשתה רושם עז על כל הנוכחים, התעשיינים התחילו לחשוב על דרכם בענין זה. אני לא יודע אם למעשה הוטב המצב, אבל תפקידינו ברגע זה היה לשמור על כבוד הוועידה, ואת זה השגנו.

[דרך אגב, סיפר חבר הועדה לענייני ארץ ישראל שהיה בארץ עם המשלחת, שגם בארץ מתנהלת מלחמת קודש נגד עבודה ערבית מפני שרוב רובם של הפרדסנים מחזיקים פועלים ערבים, ראשית מפני שזה יותר זול, ושנית הם גם עובדים יותר טוב. כל חברי הועדה הופתעו מהידיעה הזאת, חשבנו שבארץ ישראל שאין תעשיה רק עבודת פרדס וקצת בנין העבודה מתבצעת אך ורק ע"י ידיים יהודיות].

באמצע היה משבר נוסף, הרכב המוסדות מי ומי, מספרם, וכמה יקבלו צא"י ופא"י. פה הבעיה היתה יותר רחבה, ערים גדולים, ערי מחוז, ובכלל – כל יהודי חשוב בעירו חשב על חברות במוסדות המרכזיים. זה היה הקושי הכי גדול מכל הוויכוחים בוועדות השונות, ולהתגבר ע"ז ובפרט במה שנוגע לאישים היה מלאכה קשה מאד. נכנס לתמונה הרי"ם לוין שהיה יו"ר וועדת ארגון, ועם כל כושרו הדיפלומטי והשפעתו בתור האישיות החשובה ביותר, אף הוא לא הצליח להתגבר בשעות הראשונות על הענין הזה, מפני שכל ציר שני חשב שיבוא הביתה עם דבר ממשי, חבר המרכז או חבר הוועה"פ. לבסוף הציע הרי"ם לוין שנבחר וועדה מיוחדת של שבעה חברים ועליהם הוטל ביחד איתו להטיל את המרות על הועדה המתמדת, אחרת לא נוכל לנעול את הוועידה. בוועדה אני יצגתי את צא"י, הצעתי להגדיל את מספר חברי המרכז בעוד חמישים חברים, במקום 250 יהיו 300. כן הצעתי לבחור בנוסף לכל המוסדות וועדה מדינית לחוד. ההצעה הראשונה נתקבלה, ההצעה השניה לא נתקבלה מפני שזה ירוקן את תפקידי הוועה"פ שביחד עם סיעת הסיים הם מהווים את הוועדה המדינית. כשהתחלנו לרשום את השמות של חברי המרכז ראינו שיש צורך להגדיל את מספר חברי המרכז לכל הפחות בעוד 25 אי ובזה נגמור את הענין, הרי"ם לוין קיבל עליו לפייס את כל האישים החשובים שנשארו מקופחים. הוועדות גמרו את עבודתם ומסרו את החומר לעבודה המתמדת שהיו"ר שלה היה ר' יעקב טרוקנהיים חבר בסנט הפולני, עבודת הוועדה המתמדת התחילה לזוז, למהר לסכם את שורת ההחלטות בכל שטחי החיים באג"י וביהדות החרדית בפולין, והגענו סוף סוף לישיבת הנעילה.

נעילת הוועידה

את ניהול ישיבת הנעילה קיבל עליו הרי"ם לוין נשיא אגודת ישראל בפולין, אין לתאר את כשרונו, סבלנותו, הדיפלומטיה, אהבת ישראל ומאידך תקיפות בעת הצורך. היו מאות הסתייגויות ועוד יותר הצבעות, הוא הקשיב לכולם קשב רב ותוך כדי דיבור שאל מי בעד ומי נגד, כל ההחלטות, כמה מהם עם שינויים, נתקבלו במשך שעתיים. לאחר קבלת ההחלטות התחילה שורת הנאומים בדברי נעילה, הרב הגאון ר' מאיר שפירא נאם הראשון, הוא נאם בערך חצי שעה ודבריו הכניסו רוח חיים והתחדשות בקרב כל הצירים. נאום חזק בסגנון תקיף נשא הרבי מסוקולוב זצ"ל. הנואם האחרון היה הרי"ם לוין, הוא הוסיף לנאום שלו דברי ברכה ששלח על ידו הרבי מגור שישב שבעה על פטירת הרבנית חי' ראדה יהודית ע"ה. הניהול הנפלא וכשרונו היוצא מהכלל של הרי"ם לוין היו לשיחת היום בין הצירים ובין הנציגים והעיתונות. הוועידה התייחסה בהחלטות שלה לעניינים תורניים, כלכליים, מדיניים וכל מה שקשור ביהדות פולין. השמחה בין הנוכחים הגיעה לשיא אחרי שהרי"ם לוין הודיע על נעילת הוועידה, באופן ספונטאני פרצו המוני המשתתפים בשירה וריקודים עם הסיסמה "ויעשו כולם אגודה אחת…", לכל אחד היתה הרגשה שהוועידה שהתקיימה תכניס רוח חיים בכל פינות המדינה ותשפיע אפי' במקום הקטן ביותר שנמצאים בו יהודים חרדים. בזה סיכמנו את פרשת הוועידה של שנת תרפ"ב.

כשבאנו הביתה קראנו אסיפה גדולה (מאסען מוטינג) באחד האולמות מהגדולים בעיר, המונים מילאו את האולם, מסרנו דו"ח ממהלך הוועידה על ההחלטות ועל הכוחות החדשים בעלי הכשרונות שניתוספו לאג"י במשך הוועידה. דיברנו בעיקר על ענייני ארץ ישראל, על הדו"ח של המשלחת, ועל הסיכויים שנוכל להתחיל בעבודה רחבה למען ארץ ישראל החרדית.

מובן מאליו שנבחרתי להוועה"פ החדש מטעם צא"י, היה עלי לנסוע לכל הפחות בזמנים הראשונים פעמיים בשבוע לוורשה לישיבות. סדר היום של הישיבות הללו היה דחוס, הרכב המוסדות המצומצמות, בעיות מדיניות, חינוך. גם את הענין של הסמינר לא ניתן היה לעזוב לזמן רב, המצב בבתי הספר יסודי התורה החריף, מפעם לפעם היינו צריכים לדרבן ולהזמין את הישיבה של מועצת גדולי התורה, ושיעמידו את בעיות הסמינר בראש סדר היום. אחרי שבועיים התקיימה ישיבה של מועצת גדולי התורה, מטעם הוועה"פ הופיעה משלחת של חמשה איש ואני בתוכם, שיתפנו במשלחת כמה מנהלים של יסודי התורה שיכלו לענות על שאלות מעשיות. כמובן שההופעה שלנו שהיתה מלווה עם הרבה דאגות לעתיד חינוך ילדינו עשתה רושם עז על חברי מועצת גדולי התורה, אך מצד שני ראינו אצל אחדים מהם פחד על החידוש הזה שאנחנו רוצים להנהיג. ראינו מתוך הביטויים של כמה אדמורי"ם שאם נלחוץ להחליט היום, ההחלטה תהיה שלילית. האדמו"ר מגור זצ"ל ישב כל הזמן ושתק. ביקשנו שיבחרו כמה רבנים של המועצת ביחד עם המשלחת של אג"י ולשתף גם כמה מנהלים שילבנו את הבעיה קודם כל בפורום יותר קטן, ואחרי כן להביא עוד הפעם את המסקנות למליאה של מועצת גדולי התורה. היינו מעוניינים שהרבי מסוקולוב יכנס לוועדה אך הוא לא רצה, ביקשנו מהגאון רבי מנחם זמבא שישפיע עליו שיכנס, ואכן הוא נכנס לוועדה המצומצמת.

בנתיים הסמינר שפעל בבית הכנסת ברח' טוורדה 4 (סערדינרס שיהל) התפתח, אמנם לא באופן רשמי אבל כבר למדו שם כשלושים אברכים. היו כאלה ששאלו את האדמו"ר מגור זצ"ל האם להכנס ללמוד בסמינר והוא ענה "בתנאי שזה יהיה על טהרת הקודש ובהשגחה של הנהלת מועצת גדולי התורה", ראינו בזה סימן שההחלטה של מועצת גדולי התורה תהיה בקרוב חיובית. הנהלת צא"י קבלה בנתיים הלואה לא מבוטלת כדי שהסמינר יחזיק מעמד עד לאישור המועצת אז זה יכנס בתקציב של הוועה"פ של אג"י.

אחרי הכנס של צא"י בשנת תרפ"ב ניתוספו כוחות רוחניים חדשים לצא"י, ר' נטע ירוחם ברלינר הי"ד, הרב צבי הירשהורן[47] והרב ר' שלמה שיקלר ז"ל רב בקאליש[48]. הכוחות החדשים הללו הפיחו רוח חיים בכל התנועה, ר' נטע ירוחם ברלינר עדין הנפש ואציל הרוח, איש מחשבה וסופר בחן ובטעם, חיבר הימנון של צא"י ועסק בעריכת ה"דגלנו". הרב צבי הירשהורן נואם בחסד עליון, נכנס עם כל רמ"ח איבריו לעבודת צא"י, נסע כמעט בכל מרחב פולין ורכש ליבותיהם של הנוער החרדי לשורות צא"י.

גם כשנכנסתי לשאת בעול העבודות המרכזיות, לא הזנחתי שום פעולה בעירנו, להיפך, אחרי הוועידה התחלנו לחזק את השורות והוספנו פעלים לתורה ולתעודה, ניצלנו את הדירה המרווחת של אג"י שהיתה במרכז העיר לסדר שיעורי תורה והרצאות בנושאים תורניים וארגוניים. הבאנו מרצים כמעט כל שבוע, הרב ר' דוד צבי זילברשטיין מלודז[49], ר' זושא פרידמן, ר' אליעזר גרשון פרידנזון מלודז, ר' משה רוזנברג מטשכנוב[50]. פעם אחת הצלחתי לשכנע את ידידי ר' לייבל מינצברג ציר הסיים וראש קהילת לודז שבוא לעירנו לשאת הרצאה מדינית, אני זוכר שהופעתו היתה הפתעה יוצאת מן הכלל, המונים באו להשתתף בערב הזה, זו היתה הפגנה לאג"י במקום.

היינו גם הכוח הדוחף של נציגי אג"י במוסדות הקהילה והעיריה שיפעלו גם לטובת הפרט שזה גם תפקיד של עסקן ציבורי. מוסדות החינוך ת"ת יסודי התורה ובית יעקב התפתחו גם הודות לתקציבי המוסדות העירוניים בהשתדלות נציגינו. הייתי שקוע כל היום בעבודה אגודאית, בלי ראובן לא זז שום דבר, והיו דברים חשובים שהיינו צריכים להזיז אותם, כגון ההתרחבות של בית יעקב, ניתוספו עשרות ילדות והצטרכנו לחשוב על עוד מורה, ואז זה היה גדול מאד להשיג מורה. זכור לי שנסעתי במיוחד לקראקא לבקש מהגב' שרה שנירר ע"ה לתת לנו מורה אפילו מאלו שרק התחילו ללמוד אצלה לפני חצי שנה, הבטחתי לה וגם חתמתי שנאפשר למורה לנסוע כל חצי שנה לקראקא לכמה שבועות להשתלמות, שזה גם היה התנאי של המורה. ראינו כבר אז בחינוך הבנות את אחד מיסודות הקיום של היהדות החרדית, וכך הצלחנו בע"ה שעירנו היתה בין הערים שהתפארו בבית יעקב. באופן יחסי לאוכלוסיה של העיר, המספר הכי גדול של תלמידות היה בבית יעקב, ושם בית הספר הלך לפניו. חוב קדוש מוטל עלי להזכיר פה את יתר החברים שעזרו לייסוד ולהתפתחות של בית יעקב בעירנו, ה"ה ר' אברהם ברזיצקי הי"ד, ר' יעקב אנגל הי"ד, הב' משה מרודוביץ הי"ד ואחרון אחרון חביב ר' זאב טנדובסקי[51] שבא לגור בעירנו מזדונסקי וואלה והיה תעשיין אמיד, הקדיש מזמנו הרבה שעות ביום לעבודה קדושה זאת, וגם לעסקנות אגודאית הקדיש מזמנו.

המגרש של הת"ת היה שייך לקהילה, ביום מן הימים רצו קבוצת ציונים להקים על המגרש בנוסף לת"ת, פולקס בנק – בנק עממי. אנחנו התנגדנו בכל תוקף, הסברנו שחלק חשוב של המגרש מיועד להתפתחות הת"ת. אמנם מצד הקבוצה הזאת עמד גם ש"ב ששמו כשמי אבל לחמתי נגדו בחרוף נפש למרות שזה הכניס התמרמרות בין בני המשפחה. אחרי מאבקים סוכם ללכת לבוררות, אני גם לזה התנגדתי אבל רבו עלי חברי בהנהלת אג"י שטענו שגם היהודים שלנו יהנו מהבנק הזה, הבוררות פסקה להעמיד את הבנק בקצה המגרש בחזית שזה יקח בסך הכל מהמגרש 70 ממ"ר, הם גם הבטיחו בכתב שתמיד יהיה אחד מאתנו בהנהלת הבנק ובוועדה שקובעת מתן הלוואות. אני טענתי לחברי שאנחנו כל כך חזקים בעיר שנוכל בעצמנו להקים בנק אגודא"י, אבל ע"ז בפרקים הבאים.

בנתיים נפסקה הפעולה של המטבח הזול מתכנית הובר האמריקאי, והיוזמים של סניף פא"י במקום בקשו מאתנו להעמיד לרשותם את הדירה שבה היה המטבח הזול כדי שיוכלו לפתח את הארגון שלהם. היתה לזה התנגדות כפולה, מצד אחד צא"י שהם רצו את המקום עבורם ומצד שני היתה התנגדות עקרונית מטעם אג"י, הם טענו שזה יכניס מחלוקת בשורותינו כי מטבע הדברים שכל ארגון רוצה אחרי זמן ידוע יותר עצמאות, והחשש הזה היה מבוסס. התנהלו וויכוחים, פעם הופיע בישיבת הנהלת אג"י ר' פאול לנצברג מלודז מראשי פא"י, יהודי עם טמפרימנט ועם כשרון הסברה ובטוב טעם ובשקט ובשלווה שכנע שימסרו את הדירה לפא"י, כולם הסכימו פה אחד, אבל למעשה פא"י לא כל כך הצליחו לעצם הענין מפני שארגוני הפועלים במקום הבונד ופועלי ציון גם להם היו אנשים מסורתיים.

הכנסיה הגדולה הראשונה

בתחילת שנת תרפ"ג הוחלט באגודת ישראל העולמית לקיים את הכנסיה הגדולה הראשונה בעיר ווינה וכבר קבעו תאריך ג' אלול תרפ"ג. המרכז בוורשה קבע ועדת בחירות מרכזית לחלק את המנדטים לכל מקום ומקום בפולין ובגליציה המערבית והמזרחית. מטעם צא"י נכנסו לועדה 3 חברים: ר' ישראל אייזנברג הי"ד, ר' אברהם מאיר גרינגראד ואני. שוב התחילו כל מיני בעיות כספיות, נציגויות, וועדות של הכנסיה הגדולה, בוויכוחים ובישיבות לאין סוף גמרנו את כל הבעיות בשלום, כפי שזכור לי גמרנו כמה בעיות בהתערבותו הפעילה של הרבי מסוקולוב זצ"ל. גם בעירנו התחיל מאבק, קיבלנו בס"ה 2 צירים ביחד עם צא"י, ציר אחד קבוע מראש לר' מאיר פויגל ע"ה והציר השני היה מיועד לצא"י ואני הייתי המועמד מטעם צא"י, אבל היה לנו בהנהלת אגודת ישראל יהודי יקר עסקן ממדרגה ראשונה ר' חנוך כהנשטאם[52] שהציע לנסוע על חשבונו היות שהיה לו בבאדן ע"י ווינה את חתנו ר' משה קופמן[53] שברח לווינה משלטון הצבא הפולני. המצב היה עדין, התייעצתי עם הרב ז"ל האם לעמוד על זכויותי או להסכים להצעת כהנשטאם, הרב אמר לי היות שהוא נוסע מטעם מועצת גדולי התורה שאני אסע אתו והוא כבר ידאג שם שאקבל כרטיס ציר, אני הסכמתי לסידור הזה, כמובן שתשלום ההוצאות לגבי היה לפי הסדר שנקבע במרכז חצי המרכז וחצי הסניף. בימים ההם נסיעה לחו"ל לא היתה מהדברים הקטנים, הכנות רבות ומתח ופספורטים והיתר יציאה וכניסה לווינה הכל לקח זמן, אמנם הסדרים הללו נעשו ברובם ע"י הוועדה המרכזית אבל בכל זאת זה לא היה מהדברים הקלים. בר"ח אלול נסענו, הרב ז"ל, ר' מאיר פויגל, ר' חנוך כהנשטאם ואני. העיר היתה כמרקחה, נוסעים לווינה לכנסיה הגדולה הרב וראובן וכו' וכו', הצטרכנו לנסוע לתחנת הרכבת לעיר הסמוכה זגרז, הזמנו כרכרה ונסענו מוקדם בכדי שנוכל להספיק לרכבת שנוסעת לווארשה, ומווארשה ניסע ביחד עם צירי פולין ובראשם כל גדולי ישראל ובראשם הח"ח זצ"ל והאדמו"ר מגור זצ"ל.

כשהתחלנו לנסוע מבית הרב היה כבר מאוחר, באו מאות אנשים להפרד, בדרך אמר הרב נקפוץ לרגע לבקר חולה ר' צ.צ. אך אני צעקתי חמס הלוא נאחר את הרכבת בזגרז וע"י זה גם את הרכבת מווארשה שנוסעים בה כל הכבודה, על זה אמר לי הרב בלחש: מה אתה רוצה להשאיר יהודי שישכב במיטה עוד שבועיים?! הוא לא יקום טרם שאבקר אותו, זה היה חכמת החיים של הרב ז"ל, אני שתקתי אבל זירזתי את העגלון לנסוע במהירות. בזגרז נלוו אלינו המשלחת של זגרז ובראשם ר' אליעזר סירקיס וידידי מנוער ר' מאיר שרנסקי ובהתרוממות הנפש נסענו לווארשה להפגש ברכבת וורשה-ווינה עם האדמורי"ם רבנים וכל אני הצמרת של אגודה וצא"י ופא"י.

כמעט כל הרכבת היתה תפוסה ע"י צירי הכנסיה, דומני שזו היתה רכבת מיוחדת שהסיעה אותנו לווינה, באנו בשעה המיועדת לתחנת הרכבת בווארשה ברחוב מרשלקובסקא, ראינו כבר אלפי יהודים שבאו להיפרד מאדמור"י פולין, בייחוד היתה כמרקחת החלק שהתרכזו בו חסידי גור שבאו באלפים להפרד מרבם הנערץ שנסע לאסיפה ההיסטורית. כל רגע הופיע אדמו"ר אחר והתחילו לרוץ. הרב ואני נכנסנו לתא של הקרון לפי הסדר שקיבלו עליהם קבוצת צעירים תקיפים וחזקים, בתא שלנו ישבו לפי הסדר: מצד אחד ע"י החלון נכדו של ה"חפץ חיים" זצ"ל דומני ששמו היה הרב זקס, החפץ חיים, ידידי ר' אייזיק בער אקרמן שהוא קיבל את התפקיד ללוות את הח"ח, ואני. מצד שני ע"י החלון ישב הרב הישיש רבי אברהם צבי פרלמוטר ראב"ד של ווארשה הבירה[54], השני רבי מאיר דן פלוצקי הגאון מדוואהט, השלישי מורי ורבי הרב ר' דוד בער זצ"ל והרביעי הרב שוסטר מסיקולקי. הצפיפות ע"י הרכבת היתה כל כך גדולה שאי אפשר היה לראות מהחלון שום דבר, ישבנו וחיכינו עד שהרכבת תתחיל לזוז, ברגע שהרכבת התחילה לזוז הוציא הח"ח מארנקו חומש קטן והתחיל לומר שנים מקרא ואחד תרגום מפר' שופטים של אותו השבוע, לא הביט על אף אחד חוץ מבזמן שנכנסו כמה נוסעים לתא ולחצו את ידו, אך הוא בשלו עוסק בחומש'ל הקטן. כשהגענו לתחנה הראשונה אחרי וורשה, זיראדוב, חיכו מאות אנשים לכבוד הרבי מגור ושאר אדמורי"ם, רצו שגם הח"ח יגש לחלון שיוכלו לראות אותו והוא בשום פנים ואופן לא רצה לגשת, "זאלען אלע יודען זיין געזונט" הוא אמר בתקיפות יתר והמשיך בשלו, הנכד ניסה לשדל אותו שיגש לרגע אבל הוא בשלו.

כשהרכבת התחילה לזוז הוציא הגאון הרב פלוצקי תפוח זהב, זה היה דבר נדיר אז, וחילק את זה לכמה חתיכות, כיבד את הרבנים ורצה גם לכבד את הח"ח, הוא סירב לקבל ואמר בתמימות "איך האב זיך ברויט", הרב הישיש פרלמוטר התחיל להסביר לו שלא יסרב להגאון מפולין הרב פלוצקי ויקבל את החתיכה, ושיש לו הזדמנות לעשות ברכה, אך הוא שוב בשלו "ער איז א גאון, און ווייס דאס, אבער איך האב זיך ברויט" ולא עזר שום דבר. נסענו לכיוון קאלושקה ע"י לודז, זכור לי את הקהל הגדול שבאו מלודז להקביל את האדמורי"ם ובראשם את הרבי מגור, אמרו אז שהיו שלושים אלף איש, ושוב אותו דבר כל האדמורי"ם ניגשו לחלון, הח"ח לא רצה בשום פנים ואופן "איך בין נישט קיין רבי". הרכבת עמדה בקאלושקה[55] בערך כחצי שעה.

המשכנו לכיוון צ'ענסטוכוב, שוב אותו המחזה התחנה מלאה יהודים לאלפים שבאו מכל הסביבה, לפתע אירע שהקרון שלנו התחיל לבעור וכל שמונה הנוסעים נאלצו לצאת מהר מהקרון ולעבור לקרון אחר שהתחנה סידרה, אז כולם ראו את הח"ח וההתרוממות היתה בלי גבול. אני כל הזמן חשבתי זכות גדולה לי שזכיתי לנסיעה כזאת ולמחזה כזה. המשכנו דרך הגבול וואדוביץ ובכל תחנה ותחנה חיכו יהודים לקבל פני רבם, כמובן שמהגבול עד ווינה לא ראינו אנשים שבאו לתחנה אבל בתחנה בווינה המחזה היה מרהיב עין, חוץ מזה שבאו כבר המונים מכל הארצות שבאו לכנסיה. קבוצות הנוער (היוגענד גרופען) מכל הארצות שמרו על הסדר, קבלו את פני האדמורי"ם ובראשם הח"ח והאדמו"ר מגור, הרב הגאון רבי יהודה ליב צירלזון מקישנוב שהוא היה מיועד להיות נשיא של הכנסיה הגדולה, על ידו הרב ד"ר פנחס כהן, מורינו רבי יעקב רוזנהיים, הרב ר' ישעי' פורסט הרב של השיף שוהל בווינה, ר' זאב פפנהיים ובנו ר' קלמן פפנהיים, ר' משה שרייבר בנו של הרב שרייבר מקראקא נכד של החתם סופר, ואחריהם גם רבנים ואדמורי"ם מכל הארצות שהספיקו להגיע לווינה.

את המלונות בעיר תפסו אנשי אגודת ישראל עם המנהיגים בראש, ראינו כבר בצעדים הראשונים שפה יש סדר למופת (יעקיש), וכך זה היה כל הזמן של הכנסיה, הכינו מקומות לכל אחד לפי הרשימה. הרבי מגור זצ"ל נסע לר' משה שרייבר, אמנם רוב הימים היה אצל ר' קלמן פפנהיים, עשיר גדול יהודי עם כל המידות של הכנסת אורחים, הוא העמיד לרשותו את ביתו המרווח והיה באמת מרווח, היו חדרים מיוחדים להתיעצויות וכו', זכור לי זה היה בערב שבת שמענו שהרבי מצ'ורטקוב זצ"ל יעשה ביקור אצל הרבי מגור זצ"ל, כמובן שבשעה הקבועה כל הבחורים ואני בתוכם חדרנו לחדר הכי קרוב לאיפה שהרבי מגור ישב, ראיתי דרך הדלת איך שהרבי ניגש והדליק באמצע היום את כל הנורות חשמל אשר בחדר, ואלה שהיו יותר קרובים שמעו איך שהרבי אומר "צ'ורטקוב איז דאך מלכות רוזין", הם שוחחו ביניהם על נושאים שונים, סיפרו לי המקורבים להרבי מצ'ורטקוב, שהרבי מגור ביקש הסבר מפורט על תוכניתו של הרבי מצ'ורטקוב שהוא עומד להעלות בזמן ברכתו בכנסיה, שעל אגודת ישראל לדאוג גם לבחורים דתיים שאין תורתם אומנותם ולייסד בתי מלאכה מקצועיים.

המפגש הראשון של כל גדולי ישראל מכל ארצות תבל בווינה הביא קירוב דעות בין גדולי ישראל גם בשאלות שהיו בהם חילוקי דעות, ראשי ישיבות של ליטא היה להם מושג אחר על האדמורי"ם מפולין, הם ראו פתאום בין אדמור"י פולין גאוני תורה, בראש ובראשונה האדמו"ר מגור זצ"ל בגאונותו ובבקיאותו עלה על כל גאוני עולם "חד בדרא". סיפרו לי שהח"ח זצ"ל שוחח עם הרבי מגור בדברי תורה, הח"ח שאל את הרבי מגור שיגיד לו את הפירוש על הפסוק "אחרי ה' אלקיכם תלכו ובו תדבקון", אחרי זה מופלג? ענה לו הרבי מגור "א חסידיש'ע תירץ קען איך אייך ענטפערן, א איד אויב ער פילט אז אז ער איז ווייט פון באשעפער, איז ער נאהנט", התשובה הקלסית הגאונית היתה שיחת היום בקלרים של הכנסיה שזה היה קיבוץ גלויות בזעיר אנפין.

אין לי את הכשרון והביטוי הספרותי לתאר את פתיחת הכנסיה הגדולה הראשונה, באמצע שולחן הנשיאות ישב הנשיא של הכנסיה הרב הגאון רבי יהודה ליב צירלזון זצ"ל מקישנוב, כל האדמורי"ם ישבו משני הצדדים, הרבי מגור בין היושבים, הרגע שהנשיא עמד על רגליו להגיד דברי פתיחה זה היה רגע של מעין עולם הבא, אחרי דברי הפתיחה של הרב צירלזון הרבי מגור מניח את ראשו עם הידים על השולחן וישב כל הזמן ומקשיב לנאומים. אחרי ישיבת הפתיחה מתחיל היכרות בין הצירים, אני רואה את גאון הדור רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל בליווי ידידי רבי יוסף שו"ב מוילנה, את רבי אלחנן ווסרמן שמושך תשומת לב של הצירים, הח"ח יושב כנוס בתוך עצמו ומביט בספר, לא יכולתי לראות באיזה ספר הוא מביט.

הרב מאוזרקוב אמר לי שעוד היום תתקיים ישיבה קצרה של מועצת גדולי התורה, השאלה היא אמנם פוליטית יותר אבל בכל זאת יצטרכו את חוות דעת המועצה על סדר היום של הישיבה הראשונה של הכנסיה, למחרת הפתיחה עמד סעיף לדיון על המצב של יהודי רוסיה והמרצה יביע באופן חפשי את דעת בדברים בוטים נגד אנשי המהפכה, זה יכול עוד להרע את מצבם של יהודי רוסיה, חבר אחד חשוב מהמועצה טען גם בתורה כתוב שמשה רבינו טען להשי"ת "למה הרעותה לעם הזה מיום באתי לפרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה", במשך חצי שעה היוזם טוען מה שטוען, והיו שני משיבים הרב הגאון מפונביז זצ"ל השיב כדרכו הוא היה בקי במעשים הרעים שהם עושים וביחוד אנשי היבסקציע, הרבי מגור זצ"ל אמר "מען דארפט זיך ארויס רעדן פון הארץ וואס אונזער ברודער ליידן" ובזה גמר את הישיבה, כך סיפר לי הרב ז"ל כשהיינו בערב במלון ביחד, בדרך כלל הוא סיפר לי בלילה בערך התוכן הכללי של ישיבת המועצה. פעם ישב בחדר שלנו אדמו"ר אחד מפולין והרב ז"ל שוחח על הישיבות של מועצת גדולי התורה, על הוויכוח החריף בין ראשי ישיבות ובין גאוני פולין על הצעת הרב הגאון מלובלין רבי מאיר שפירא להנהיג את הדף היומי בכל העולם, היו מתנגדים בין חברי מועצת גדולי התורה עם כל מיני נימוקים, והוא גם סיפר לי את הנימוקים של כל קבוצה וקבוצה, האדמו"ר שאל את הרב ז"ל האם הבחור הזה (הוא התכוון עלי) לא יספר את כל מה שאנו מדברים? הרב ענה לו האם הרבי זוכר מה שמספרים על האסיפה הידועה אצל הרב מגרודזיסק[56] בזמן ה"שפת אמת" וה"אבני נזר" וכל הצדיקים בזמן ההוא, לטכס עצה איך להתגבר על המתבוללים שרצו בעזרת הממשלה להנהיג רפורמות בדת, השפת אמת זצ"ל בא לאסיפה עם בנו הבכור[57] ובא עוד אדמו"ר עם בנו, כשפתחו את האסיפה אמרו על בנו של האדמו"ר שעליו לעזוב את האסיפה, האדמו"ר אביו של הנ"ל שאל מדוע מותר לבן של השפ"א להיות נוכח והוא לא, השפ"א ענה בזה הלשון "דער יונגערמאן קען האלטן א סוד", והרב ז"ל המשיך לספר לי את רוב הדברים שהתרחשו בישיבות הללו.

שני אירועים עשו עלי רושם שאזכור אותם כל ימי חיי, א. הופעתו של הרבי מגור על הבמה ע"י עמוד הנואמים והתחיל לנאום, האולם היה מלא על כל גדותיו, באו מכל החדרים ומהפרוזדורים ומישיבות הוועדות, האוירה התחשמלה, והוא התחיל בקול רם, פניו כלפיד אש, ואמר את הדברים בפתיחה: "איך רוף צו די דאזיגע אסיפה מיט לשון פון רבינו יונה ע"ה בשערי תשובה שער ג' אות קס"ח: בהתאסף ראשי עם וקהילות הקודש לעבוד את השי"ת ומסכימים הסכמות להעמיד להם מצות הנה הם מקדשים את השם יתגדל ויתקדש, והנמיך קצת את הקול כשהגיע למה שכתוב בהמשך והאיש הפורש מדרכי הציבור הנה הוא כמקטרג על הסכמת עבודת השם, אני הסתכלתי כל הזמן בפניו הקדושים והרגשתי כמו כל הנוכחים ששכינה מדברת מתוך גרונו, הוא שוב הרים את קולו ומראה עצמו כי לא יחפוץ להיות בסודם ולהכתב בכתבם הנה הוא מחלל את העבודה והוא בכלל הכיתות שהם בוזים דבר השם ואין להם חלק לעולם הבא, וכך הוא המשיך עד הסוף, הוא ירד מהבמה והתיישב בין הצירים ושוב הניח את ראשו עם הידים על השולחן הקטן שעמד ע"י, כמה רגעים שררה שתיקה מוחלטת באולם שיכולנו לשמוע זבוב הפורח באויר, דברים כדרבונות "אין להם חלק לעולם הבא", שיחת היום של כל באי הוועידה ובמיוחד בין גדולי ישראל היתה: הרבי מגור אמר מי שלא נרשם באגודת ישראל אין לו חלק לעולם הבא, כך כולם הבינו את דברי הרבינו יונה שהוא הקריא לפני באי הכנסיה. לאחר כמה רגעים הוא יצא מאולם הישיבות ונכנס לפרוזדור הגדול והארוך שחלונותיו היו פתוחים לנהר דוניי, שם הוא שאף אויר צח ובניו סביב לו, ביניהם גם האדמו"ר מגור שליט"א של היום (ה"בית ישראל") הגר בירושלים עיר הקודש שחידש אחרי השואה את חסידות גור של אלפי חסידים, אברכים ובחורים כולם אהובים כולם ברורים וכולם קדושים וביניהם הרבה גדולי תורה.

המאורע השני שעשה עלי רושם היה ההחלטה של לימוד דף היומי, לא אכנס לכל מה שהתרחש בקולרים (כפי שקוראים את זה) וגם בישיבות של מועצת גדולי התורה, למרות הנאום המזהיר של הרב שפירא זצ"ל בפלנום על הדף שהציל אותנו ושכל העולם ילמד באותו היום את אותו הדף – היו ישיבות חשאיות של מתנגדים חריפים לתכנית הנ"ל, הרבי מגור והח"ח הכריעו לחיוב והמתנגדים שגם הם היו גדולים בתורה נכנעו להסכמתם של הרבי מגור והח"ח באין ברירה, ומיום א' דראש השנה של תרפ"ד התחילו ללמוד את הדף היומי, סיפרו שהרבי מגור התחיל ביחד עם כלל ישראל ביום א' דראש השנה ללמוד דף היומי שממנו ילמדו וכן יעשו. זכותו של הרב שפירא עומד לו עד ביאת גואל, זה כבר חמישים וכמה שנים שלומדים בכל העולם את הדף היומי. אמנם הוא התחיל אז כבר לדבר על ישיבה גדולה עם פנימיה שתקרא ישיבה עולמית, ורצה שגם אז תחליט הכנסיה, אבל הוא ראה שלזה אין סיכויים שיתקבל ועזב את הרעיון שהכנסיה תחליט, אבל עצם הקמת הישיבה לא הירפה אפילו על רגע, למרות ההתנגדות הוא התחיל לעשות תכניות למפעל כביר זה.

זכור לי שכשהרבי מגור ישב ע"י החלון בפרוזדור הגדול לנשום אויר צח מהמים של נהר דוניי, בא בנו הרה"ח ר' בונים שליט"א ולחש לו שעכשיו מתחיל את נאומו על מצבה של יהדות רוסיה הד"ר נתן בירנבוים, מיד קם על רגליו ונכנס לאולם התיישב בין הצירים ושוב ראשו מונח על ידיו על השולחן והקשיב כל הזמן לנאומו שלקח יותר משעה וחצי, כשגמר עזב את האולם.

כל הזמן השתתפתי בישיבות של סיעת צא"י ודנו על הסעיפים של סדר היום, בדרך כלל לא היה מקום לחילוקי דעות ובטח לא למריבות, ההשתתפות של כל גדולי התורה מכל העולם כמעט לא הניח שום ספק שפה אי אפשר לדבר על פרטי פרטים של ארגון וכדומה, דברו על יסודות מוצקים של היהדות החרדית המאורגנת באגודת ישראל, על חינוך הדור הצעיר ועל שמירת הצניעות בבתי ישראל בכל מקום שהם.

גם נאומו המזהיר של רבי יעקב רוזנהיים עשה רושם עז, נאום בנוי על נסיון של התארגנות משנת תרע"ב ועוד מלפני זה בישיבת היסוד בהמבורג שהשתתפו גאוני עולם, הרבי מגור זצ"ל, הגאון רבי חיים סולובייציק מבריסק ועוד גאוני ישראל בדור ההוא ובתוכם רבי יצחק אייזיק הלוי זצ"ל וגם רבי יעקב רוזנהיים. ופה אני רוצה להזים את דברי אחד הרבנים של המזרחי שמתבטא מפעם לפעם שאת המזרחי יסדו רבנים ואת אגודה יסדו בעלי בתים, ישיבת היסוד בהמבורג תוכיח.

משקל רב היה על מהלך הכנסיה לרבי חיים עוזר גרודזנסקי מוילנה, גאון וחכם דואג לקיום התורה ושמעו הולך בכל המדינה, הוא היה ממייסדי אגודת ישראל. למען ידעו דור האחרון מי הם היו שעמדו בראש אגודת ישראל מיום הווסדה.

גם האדמו"ר מצ'ורטקוב זצ"ל לא ויתר על תוכניתו הנוגעת לבתי ספר מקצועיים לאלה שלא מסוגלים להתמסר כליל ללימוד תורה, למרות שהוא ידע שראשי הישיבות הם מתנגדים חריפים שהכנסיה תתן הכשר לבתי ספר כאלה – כי זה ימעט את לומדי התורה, וגם האדמורי"ם מפולין לא היו עוד מוכנים לקבל את זה כרגע, אבל האדמו"ר מצ'ורטקוב בשלו, הוא טוען בחדרי חדרים, לא כל העולם הוא ליטא, וגם בליטא לא חסר פוחזים וריקים. כמו"כ בכל הארצות ישנם צעירים הקשורים לדרך התורה, ואין להם אפשרות מפני כמה סיבות – שתורתם יהיה אומנותם. אגודת ישראל צריכה להיות קומה שלימה, גם על אלה לפרוס את חסות אג"י, וזה יקרב אותם לאט לאט לתורה שלימה ויר"ש. שמעתי מאנשים מוסמכים שהרבי מצ'ורטקוב אמר, באם לא ידונו על ההצעה שלו, הוא יעזוב את הכנסיה. הוא לא יכול לדרוש שכולם יקבלו את דעתו, אבל הרוב יחליט.

כך התנהל וויכוח חריף בישיבת מועצת גדולי התורה. הרבי מגור זצ"ל הביע את דעתו החיובית בענין בתי ספר מקצועיים. הכנסיה לא תחייב מדינה שלא תרצה לעשות את זה, נהרא נהרא ופשטיה, אבל שתהיה החלטה עקרונית – מדינה שכן רוצה לעשות, שתהיה החלטה. זה היקל בהרבה על קבלת החלטה חיובית עקרונית.

 

גם עניני ארץ ישראל עמדו בראש ההתענינות בין צירי הכנסיה. היו כמה ארצות במערב אירופה שהתייחסו בקרירות לענין ארץ ישראל, אבל כל יוצאי מזרח אירופה – בלי יוצא מהכלל, דרשו שהכנסיה תחליט, וגם לקיים למעשה עבודת ישוב ארץ ישראל, למרות שטרם זכינו לקבל מכסת סרטיפיקטים עבור העולים שלנו.

בישיבת הוועדה לעניני ארץ ישראל הוצג קטע ממכתב של הרבי מגור, שכתב בספינה בעת שובו מביקורו בארץ ישראל: "…[58] הנני שבע רצון מאד בראותי כי יכולים גם לבוא אל המנוחה ולהתנהג שמה בדרכי היהדות כאשר הורונו אבותינו ואבות אבותינו. ומי אשר חננו השי"ת בהון יוכל בלי שום ספק למצא שמה פרנסתו במנוחה שלמה ולשמור היהדות כראוי באין מעצור, אולם גם אלו שאין יכולים ואין חפצים להשתקע באה"ק, דעתי – בכדי לעזור לאחיהם בני ישראל החרדים להתישב שמה – יפרישו כל אחד מהונו סכום מסוים ולקנות לו שם חבל נחלה, והוא נושא פירות גם בעוה"ז. … ולקשט את עצמי מקודם, עשיתי מיד – עם החבורה שבאתי עמה ואיזה מיקירי ירושלים – השתתפות על יסוד חברת מניות וקנינו העיר יפו חלקת אדמה כעשרים אלף אמה לבנות שמה בנינים וחנויות ובמשך שנה יגמרו הבנינים …"

דברים ברורים אלה לא נתנו לשום גוף אגודאי להתחמק ולא להירתם בעול עבודת ישוב ארץ ישראל. הוא גם מודיע במכתב שהנציב העליון הבטיח לו שיסייע לחרדים שיבואו שמה להתיישב, שיהיה להם כל הזכויות שנתנו לחברות אחרות.

הורשנו להודיע זאת בשמו דברים ברורים וגלוים.

דרישתו לקהל החרדים שיעלו לאה"ק הפיח רוח של א"י בכל קהילות ישראל, במיוחד בין הנוער החרדי. הקריאה הזאת היו לה השלכות רבות על תוספת כוח חרדי בא"י, אפילו היום מרגישים את זה טוב מאד.

 

כידוע, הרבי מגור כשהיה בירושלים הלך כמה פעמים להרב הראשי רבי אברהם יצחק קוק זצ"ל, וכמה מתנגדים לדרך הזה מהישוב הישן יצאו בפומבי עם דברי בלע על האדמו"ר מגור זצ"ל. במועצת גדולי התורה נבחרה וועדה שתחליט איך להגיב על הנבלה הזאת, פגיעה גסה באחד ממנהיגי הדור, קדוש יאמר לו. כמה רבנים ישבו ביחד ודנו על הדבר הזה. כשזה נודע להרבי מגור הוא אמר לא לעשות שום דבר: "עס איז אויף זיי א רחמנות, השי"ת זאל זיי מוחל זיין".

 

משך עשרה ימים של הכנסיה חשבנו שאנחנו נמצאים בגן עדן בעולם הזה. אדמורי"ם וחסידיהם, רבנים ראשי ישיבות ותלמידיהם.

השבת בזמן הכנסיה היה באמת "שבת של מי". כל אדמו"ר עם החסידים שלו ניהלו טישען ותפילות. השיף שוהל היה מלא אנשים, הרב רבי ישעיהלה פירסט נשא דרשה לכבוד האורחים בטוב טעם. אחרי התפילה התקיים קידושא רבה שסודר ע"י רבי קלמן פפנהיים[59].

 

מחובתי להזכיר כאן יהודי נחמד, ירא שמים מרבים, עסקן חינוכי בכל רמ"ח אבריו ה"ה ד"ר ר' שמואל דויטשלנדר, שעמד בראש מפעל תורתי של אגודה. מיטב כוחו, אונו והונו השקיע בחינוך ילדי ישראל. הוקסמתי מאישיותו הדגולה, התקרבתי אליו והוא קירב אותי, היה נחת רוח לדבר איתו על נושאים של חינוך. הוא גם הכיר את בעיות החינוך בפולין והוא אמר לי – ובצדק – רק בחינוך תיבחן היהדות החרדית המאורגנת באג"י העולמית. דיברנו גם על הקמת סמינר למורות בקראקא[60].

הגענו לסוף הכנסיה. בחירות לועד הפועל העולמי ומועצת מרכזית עולמית. סיעת צא"י ישבה ובחרה את הנציגים שלה למוסדות, אני קיבלתי קולות שווים עם ר' נטע ירוחם ברלינר והחליטו לעשות גורל, אני ויתרתי לר' נטע ירוחם ברלינר עדין הנפש ואציל הרוח, הוגה דעות, משורר ופייטן, בן למשפחה רבנית. חיבר גם המנון לצא"י ששרים אותו בכל הזדמנות חגיגית, וזה תכנו:

 

הקבצו אחים צעירי יהודה

                   כל גבורי הרוח המתנדבים בעם

מארצות פזוריכם התקבצו לאגודה

                   ממזרח וממערב מצפון ומים

 

הקבצו העיזו אל תחת דגלנו

                  דגל התורה המתנוסס ברום

בצילנו נשבעה במועל כפינו

                  שבועת אמונים לתורה ולאום

 

התורה התורה היא חיינו

    התורה המסורה מדור אל דור

בה נחזיק עד אחרון ימינו

ואך באורו נראה אור

 

היה עניו ומצניע לכת, השקיע כל מרצו בחינוך הדור הצעיר ע"י כתיבת נאומים וביקורים במחנות נוער. אחרי כמה שנים של פעילות בצא"י עבר לגור בעיר לודז' וקיבל לידיו את ניהול בתי ספר "בית יעקב" בלודז' והסביבה. פעל ועשה גדולות, הוא לא הסתפק בניהול מה שיש אלא יסד בתי ספר חדשים סביב לודז'. השקט והשלווה שלו הקסים את העסקנים, דבריו היו שקולים ורבי משמעות. חבר יקר ומסור.

 

בימי הכנסיה הגדולה קשרתי קשרי ידידות ואהבה להאי גברא רבה ויקירא ר' אליעזר גרשון פרידנזון[61] הי"ד. דיברנו על עיתונות וספרות חרדית, דברנו על כך שחסר לנו – בעיקר לבנות שלנו – ספרי לימוד וגם ספרי קריאה מעניינים. לא מספיק עיתון מפני שהוא מצומצם במקום, הוא צריך לתת חדשות של המדינה ושל כל ארצות תבל, כך שלא נשאר מקום בעיתון לספרות (העיתון שלנו מצומצם גם במספר העמודים, ס"ה שמונה דפים – לא כמו העיתונים החילוניים שבערב שבת הם מוציאים עיתון עם שלושים דפים).

ניהלנו שיחות עמוקות והוא פרס לפני את התוכנית שלו להתחיל בקרוב להוציא זורנאל שבועי או חודשי וגם ספרי לימוד בדפים מצומצמים מפני שאין לו תקציב[62].

עלה לי רעיון בראש לשתף בשיחה שלנו את הנגיד ר' מאיר פויגל מאוזרקוב, אחד העשירים של היהדות החרדית בפולין שהיה חסיד גור, היכרתי אותו היטב, היה נדיב לב והיתה לי עליו קצת השפעה. אמנם עוד לא ניסיתי להציע לו פרויקטים גדולים כאלה של מימון הוצאת ספרי לימוד וספרי קריאה לבתי ספר בית יעקב.

דיברתי עם ר' מאיר שאני ור' אליעזר גרשון פרידנזון מלודז' רוצים לבוא אליו למלונו ולשוחח איתו על ענין חשוב מאד. במקום הוא שאל אותי: ראובן, וואס קוסט עס? עניתי לו, כמה שזה יעלה זה שווה פי מאה!

באותו יום שמעתי שהוא ביקר אצל הרבי זצ"ל [הוא כגדול התעשיינים בפולין הלך במכנסיים ארוכות, במסחרו נפגש עם אילי ההון הגוים – במדינה וגם מחוצה לה], הרבי היה לבוש במה שקראו בפולין שטיוועל (-מגפיים), כשהוא נכנס אליו הראה לו הרבי את הרגל ואמר לו: זעסט וויא יאך גיי אונגעטוען?! שאלתי אותו על אמיתת הדבר והוא אישר לי את זה ואמר לי שהוא רוצה מיד לקיים את דברי הרבי [הוא הבין מתוך דבריו שהרבי התכוון עליו שגם ילך בשטיוועל], ושאל אותי, ראובן, איך אפשר להשיג פה שטיוועל? ודאגתי להביא לו שטיוועל.

העובדה הזאת שהרבי מחשיב אותו כמקורב כל כך עזר גם לענין שלנו.

נפגשנו שלושתנו ר' מאיר פויגל ר' אליעזר גרשון פרידנזון ואני, ישבנו שעתיים והסברתי לו את המגמה, הוא לא היה בתוך העניינים אבל הקשיב קשב רב לדברים שלנו, לבסוף הוא אמר אני מוכן לדבר על סכום, תעשו לי תקציב כמה הפרויקט צריך לעלות ואז נדבר.

בינתיים נפגשתי עם רבי ומורי הרב בער ז"ל וסיפרתי לו על הפגישה עם ר' מאיר פויגל מפני שהוא גם היה ידיד של הרב והיה הכרח שהרב יידע על מה מדובר. למחרת נפגשנו שוב עם ר' מאיר, הוא קיבל אותנו בפנים צוהלות, הבנתי מיד שהצלחנו. אנחנו אמנם עשינו תקציב מאוזן מאד, לא הפרזנו, אבל זה הגיע לסכום ששנינו לא חלמנו שנשיג. אחרי שהוא עבר על התקציב הוא שאל, מי אחראי שאתם תעשו כפי שכתוב כאן, זה הרי יקח זמן, אתם לא עושים הכל בבת אחת. עניתי לו מיד, אני מכיר את ידידי ר' אליעזר גרשון, אני גם יכול לקבל עלי אחריות מלאה שמה שכתוב בהצעה יבוצע כל דבר בזמנו. לפתע הוא נותן לנו את היד ואומר, מיט מזל אין ברכה. השמחה והחדוה היתה אצלנו בלי גבול. הוא ביקש עוד דבר אחד, לא לגלות שום דבר, הוא לא רוצה פרסום. הבטחנו לו גם את זה.

 

מאז הייתי קשור עם ר' אליעזר גרשון פרידנזון בכל נימי נפשי וגם הוא איתי, הייתי מאז מבאי ביתו והוא התייעץ איתי בכל מיני דברים חשובים.

בנו ר' יוסף פרידנזון[63] (שנשאר בחיים) יושב בניו יורק וממשיך את הידידות איתי, אמנם הוא היה אז עוד ילד בחיידר אבל ידע על היחסים של אביו איתי. כשהייתי לפני שנתיים בניו יורק הוא העמיד לרשותי את כל המשרד שלו.

 

כמו כן הכרתי בכנסיה רב צעיר ר' צבי הירשהורן[64], אברך מלא חן ונואם בחסד עליון, דומני שהוא היה גר אז בזלוצ'וב[65]. הרב הישהורן מצא בי חבר שאפשר להתחבר איתו. אחרי זמן מה נבחר להיות רב ביוורזנה. כשאני כבר הייתי בארץ הוא נבחר לרב בעיר בגדולה בילה[66].

 

כל אלה האהובים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו, נשלחו למחנות הרג בשואה הגדולה, ה' ינקום דמם.

 

בדרך כלל ימי הכנסיה היו ימי תענוג ואושר על שזכיתי להיות נוכח במעמד כזה. כל ערב הרב ז"ל סיפר לי על הדיונים של מועצת גדולי התורה.

מהפכה נפלאה ויחס אחר לגמרי היה בדעותיהם של ראשי ישיבות מליטא על אדמו"רי פולין, ובייחוד להרבי מגור שאודותיו דברו בתהילות ותשבחות, הם תיארו אותו כאחד מקמאי, מנהיג בחסד עליון בחכמה ובתבונה. גם רבי חיים עוזר גרודזינסקי לא עשה שום דבר טרם שהתייעץ עם הרבי מגור.

בחדרו של הרב במלון היכרתי את ר' יוסף שו"ב מווילנא, יד ימינו של ר' חיים עוזר זצ"ל. אחרי שיחה איתו על נושאים שונים התקשרנו בקשרי ידידות. הוא היה חבר הוועה"פ של אגודת ישראל, וכל פעם שהוא בא לוורשה נפגשנו במיוחד כידידים נאמנים. כשהייתי בווילנא[67] הייתי אורח שלו בשבת, התפללתי בביהכ"נ של ר' חיים עוזר ברח' רוזוולנה 2, בשלש סעודות הלכתי ביחד עם ר' יוסף שו"ב לרבי חיים עוזר, כל רבני ווילנא התאספו לא לאכול אלא לשוחח בדברי תורה ואחרי כן התפללו מעריב. סיפרתי לר' יוסף שו"ב את מה שמספרים בשם בעל אבני נזר שאמר: אם אוכלים כזית בשלש סעודות זה בטוח שקיימנו את מצות סעודה שלישית, ואם עוסקים רק בתורה יש אפשרות לסתור איזה פשט אז אין שלש סעודות. אחרי זה סיפר ר' יוסף שו"ב לר' חיים עוזר את הסיפור הזה בשמי והוא חייך.

 

בווינה בכנסיה הגדולה היכרתי אברך צעיר בשם ר' מרדכי רוזנר כשישבנו יחד באחד הוועדות. היה בעל שאר רוח, הוא ישב כל הזמן בשקט ובשלוה, וכשהגיעו לניסוח החלטות הוא התערב. היה איש מלומד ואומן הניסוחים, בן תורה גדול עם הרבה ידיעות בלימודים כלליים, יר"ש וזהיר מאוד בקלה כבחמורה. הוא הגיע בתור ציר מעיירה גליצאית, דומני פודוולציסקי. היה זמן רב גם בטרנופול. היה נכד של הנגיד החסיד ה"ר יעקלה ברייטמאן. הרב שפירא מלובלין שהיה חתנו של ה"ר יעקב הנ"ל היה דודו. הוא היה אחרי כן בעיר וורשה, למד באוניברסיטה וקיבל תואר ד"ר לפילוסופיה. היו לו גם בזמן הלימודים שיעורים קבועים בתורה. למדן בחסד עליון, בקי בש"ס ובפוסקים. לא דיבר הרבה. הוא נקרא ע"י מרכז אג"י בוורשה לפקח מבחינת החוק על הדברים שקשורים לחוק. כן גם תרגם בעתון "דער טוגבלאט" מאמרים כלליים מעיתונים שונים בשפות שונות. איש חינוך מובהק, עט סופר מהיר, אפשר להגיד עליו "כל רז לא אניס ליה". והכל בשקט, ממעט בדיבורים. לא התערב בדברים מפלגתיים, אלא עסק בתפקיד שלו. היה תמיד מוכן לעזור לצא"י ולפא"י שהיה לו אליהם יחס מיוחד.

ר' מרדכי רוזנר ששמע אותי איך שאני מנתח עניינים בישיבות הוועדה, הזמין אותי לשיחה, ואמר לי, היות שהוא רואה שאני עסקן צעיר וחריף, ולפי כל הסיכויים אני יכול להגיע לדרג עליון של מנהיגות, היה כדאי – מבלי שזה יפריע לשיעורי תורה – ללמוד כל יום לכל הפחות את יסודות המשפט, כדי להיות בקי יותר בחוקי המדינה. לפי הנסיון שלו בעבודה הציבורית – שעל פי רוב הם קשורים עם השלטונות – אפשר להצליח באם יודעים לנסח דברים בצורה משפטית.

באותה הזדמנות, דיברנו על נושאים שונים. הוא סיפר לי איך שזקנו ר' יעקלה ברייטמן קיבל לביתו פליטים שברחו בזמן המלחמה העולמית מכל ערי גליציה, ובתוכם גם הרב שפירא מלובלין.

גם בזמנים הקשים הוא שמר על לימוד התורה, וגם על לימודים כלליים. הוא הבין שאי אפשר לקיים ארגון גדול כמו אג"י שלא ימצא בו חלק נכבד של חברים הבקיעים בדברים כלליים, ובפרט חוק ומשפט.

כשבאתי בחזרה הביתה, לא שכחתי את השיחה הנעימה הזאת עם ר' מרדכי רוזנר. עמדנו מאז בקשר מכתבים. כל מכתב שלו היה ספר לימוד שלם. בהירות המחשבה. כושר ניתוח עניינים בלתי רגיל. אני תמיד עניתי לו מכתב בפשטות. הוא לא הפסיק לדרבן אותי על הענין ששוחחנו בווינה. כשבאתי לוורשה הוא חיפש אותי בטלפון כדי לקבוע פגישה. היה כל כך נעים לו לשוחח איתי. אלה שהכירו אותו כשתקן מובהק אמרו שאת כל מכסת הדיבור שלו הוא משקיע בראובן ארונוביץ. זכרו הקדוש עומד לפני לנצח.

 

גם את האדמו"ר מזיכלין רבי סעדיה זיכלינסק זצ"ל, הכרתי יותר מקרוב בווינה. הוא גר אחרי כן בלודז', וקיבל עליו את הדאגה של שמירת השבת בעיר, וזה לא היתה דאגה קטנה. היה עסוק בזה יומם ולילה. אני קפצתי אליו לכל הפחות פעם בשבוע ושוחחנו על ענייני שבת. הוא סיפר לי שהוא מתכנן אסיפה גדולה של כל אדמור"י פולין שיבואו ללודז' לטכס עצה איך למנוע חילול שבת מאורגן, כגון בתי חרושת, ובעיקר האקספודיטורן שכל הסחורות ששלחו לכל ערי פולין התרכזו אצלם בערב שבת, ושליחתם היה בשבת.

 

בינתיים פרצה מחלוקת בין החסידים אודות התקנת עירוב בלודז' ע"י דלתות. היו חלק מהחסידים עם התלמידי חכמים שלהם שהסתייגו מזה. ורוב חסידי לודז' וביניהם חסידי גור, כן רצו את הסידור של הדלתות.

למועד המיועד של האסיפה של גדולי האדמורי"ם, הופיע גם הרבי מגור. באותו היום שהוא בא ללודז' והתאכסן אצל הנגיד החסיד ר' אברהם דוד אייזנר, בא אליו אחד מראשי הקהילה והראה לו את העיתון "דער לודזער טאגבלעט" שכתוב שם מודעה של אחד מגדולי הרבנים בפולין ששללו את הסידור של העירוב. וחבר הקהילה הנ"ל – שאני לא רוצה לפרש את שמו – היה מלא דאגה על התופעה הזאת. הרבי זצ"ל הרגיש את הדאגה שלו. אחרי קריאת המודעה אמר לו הרבי "די זעסט דאך וואס ער שרייבט". האיש הנ"ל מתחיל עוד הפעם לקרוא בעיתון, והוא ראה שבהתחלה כתוב "באתי ללודז' ורעיתי את העירוב". במקום שהיה צריך להיות כתוב ראיתי עם 'א', היה כתוב רעיתי עם 'ע'. בטח זה היה טעות הדפוס, אבל ככה זה יצא. חבר הקהילה יצא בשמחה על הגילוי הזה ועל התפיסה המהירה של הרבי.

 

הרבי מזיכלין מסר את נפשו על ענייני שמירת שבת בלודז'. היה לרשותו גם קבוצת עוזרים. כשאני באתי אליו פעם, הוא דירבן אותי לייסד גם בעירנו אוזרקוב חברה שומרי שבת. כמובן שהדירבון פעל. בראשות הרב ז"ל נרתמתי לענין שבת. סגירת חנויות בזמן. התחלת מכירות אחרי צאת הכוכבים, בעיקר אצל האופים. נוסף לכל העסקנות האגודאית, נפל על ראשי גם הענין הנשגב הזה של חברת שומרי שבת.

 

עוד אישיות אחת שזכיתי להכיר בווינה בכנסיה הנ"ל, היה ד"ר בן ציון פסלר מקולמיי גליציה. מלומד מלא תורה. איש תוסס, מלא תוכניות לתנופה גדולה לעבודה ארצי ישראלית. עו"ד ממקצועו. הוא ניהל אחרי כמה שנים את המרכז הארצי ישראלי בגליציה המזרחית בכל המרץ שלו. סופר מחונן. קולו היה חוצב להבות אש. הוא חיפש קבוצת צעירים מוכשרים שבמשך הזמן יוכלו להגיע לדרג מנהיגות, ועל זה היה דאגתו. אלה שעומדים היום בראש אג"י – ברובם – הם כבר יהודים בגיל הזקנה, וזה משפיע על חוסר יוזמה ומעש. הוא ראה בי אחד מהקבוצה הזאת. הוא התקרב אלי. הוא חשב שאני כבר מוכן ומזומן ללכת אתו עד הסוף. בטיבו היה מרדן, לא נכנע לשום איש פשוט, רק לגדול בתורה שהוא היה משוכנע שהוא באמת גדול בתורה. אבל אני הסברתי לו אז שאני עוד מדי צעיר שאוכל להרשות לי השתתפות במרד נגד הזקנים שמשתתפים במנהיגות של אג"י. הוא אחרי זמן מה התקרב לפא"י. הוא ראה ששני המנהיגים – פרום ואורליאן – אנשים המתאימים לחדש את פני אג"י. הוא גם השקיע מכספו הפרטי סכומים גדולים לעבודה הזאת. זמן מסוים הוציא גם עיתון חודשי ואחרי כן שבועון. כתב כמעט כל המאמרים בעצמו, מחונן בכתיבה קלה ובלשון עממית. השפיע על הנוער בגליציה המזרחית.

ביקרתי אצלו בקולומייע בזמן שנסעתי כבר מארץ ישראל במשלחת של פא"י לפולין[68].

 

הכרתי בווינה גם בחור צנום, אמנם מבוגר בכמה שנים יותר ממני, אבל לפי מראה פניו חשבו שהוא צעיר מאוד, שמו ר' פישל ליברמן הי"ד, אחרי שנים חבר עיריית לודז' וראש מועצת קהילת לודז' – העיר השניה בגודלה בפולין. חריף מוח. צמיחתו מהעיירה הקטנה "זלוב" לא רחוק מלודז'. הוא היה ממייסדי צא"י אג"י בעיירה. נואם עממי, יכול היה לדבר להמונים, תמימותו השפיעה על שומעיו. עבר לגור בלודז', וחיש מהר הגיע לדרג המנהיגות של היהדות החרדית האגודאית בלודז'. הוא היה רוח החיים של כל מוסדות אגודת ישראל בעיר הגדולה הזאת, אם זה מוסדות ת"ת "יסודי התורה", בית יעקב, מוסדות צדקה וחסד. היה לו כוח ארגוני יוצא מן הכלל. ניהל עסק של טקסטיל, אבל רוב שעות היום התמסר לעבודה ציבורית בתוך אג"י. הודות לו התפתחה אג"י וצא"י בעיר כמפלגה גדולה כבדת משקל. הוא ניהל מלחמה על במת העירייה נגד קיפוח אזרחים יהודים. למרות שהוא לא שינה את לבושו החסידי עשה רושם עצום על חברי העירייה. השפה הפולנית רגילה בפיו. היה אהוב על הבריות. קיים הבטחות. התעניין בבן אדם שפנה אליו לקבל עזרה. הוא הבטיח מעט וקיים הרבה. בזמן המלחמה על כיבוש הקהילות לחם בעוז נגד המנהיג הציוני בלודז' ד"ר רוזנבלט שגם לו היו מהלכים בעיר הזאת, אבל עקב עסקנותו הבלתי פוסקת לכלל ולפרט הצליחה אג"י לנחול נצחון מוחלט בבחירות הדמוקרטיות לקהילה, ור' לייבל מינצברג נבחר לראש הנהלת הקהילה ור' פישל ליברמן לראש מועצת הקהילה.

הוא היה עוד לפני זה מיוזמי המפעל הכביר – שהיה ידוע בלודז' וגם מחוצה לה – הקמת המקוה טהרה המפוארת ברחוב דלוגה 75, כשבקהילה עוד שלטו כמעט רוב של חופשיים, וביוזמתו הקימה אג"י את המפעל הזה. קראו למקוה "די אגודה מקוה".

היה זמן שהוא ביחד עם בן הרב הגאון מריישה הרב ד"ר יצחק לוין – שעבר מרוטרדאם לגור בלודז' – יסדו בנק לבעלי בתים ואנשי משק. הבנק התפתח במשך זמן קצר הודות לפופולאריות של ר' פישל ליברמן והידיעות בכלכלה של ד"ר יצחק לוין. אני תמיד התייעצתי עם הר' פישל ליברמן בענייני הכלל, הייתי מבאי ביתו.

עם כניסת הנאצים ללודז' אסרו את כל אנשי הקהילה. יש אומרים שהוא נהרג בכלא בראדיגושץ. ה' ינקום דמו.

כשהייתי אחרי המלחמה באירופה וביקרתי במחנות בגרמניה[69] אמרו לי שאשתו של ר' פישל נמצאת בבית חולים במינכן. נסעתי במיוחד לבקרה. היא עברה ניתוח קשה על העיניים, בכל זאת היא הכירה אותי מיד כשנכנסתי.

 

בין האישים שהכרתי וקשרתי איתם קשרי ידידות, היה רב צעיר מריישה הרב טוביה הורביץ, למדן גדול ואיש מלומד כמו אנשי אירופה המערבית, הליכותיו והבנתו כולו אומר כבוד. הוא התעניין כבר אז בחינוך הבנות. הוא ביחד עם ידידי היקר ד"ר שמואל דייטשלנדר יזמו את הקמת הסמינר למורות בקראקא. היה בעל יחוס גדול, נכד השל"ה הקדוש. אביו היה רב בעיירה מאיידן בגליציה. מצד אמו נכד לשושלת רופשיץ. חסיד וויזנצאי, התחנך אצל דודו האדמו"ר הגדול אוהב ישראל רבי ישראל זצ"ל. איש בעל שאר רוח, התרחק מעסקנות צעקנית ורועשת, בעל מידות טובות, מתון בדיבורו ושקול במעשיו. הוא נסע בשם אגודת ישראל לכל ארצות תבל. הופעתו השקטה הצנועה והאינטליגנטית עשתה רושם רב על שומעיו. הוא נבחר בכנסיה – למרות גילו הצעיר – כחבר למוסדות העליונים, לועד הפועל העולמי. אחרי שהרב שפירא מלובלין עבר לכהן כרב ואב"ד בפיטרקוב נבחר הרב טוביה הורביץ לרב בעיר סאניק ושימש כרב בעיר עד לשואה האיומה שנהרג על קידוש השם. לזכר עולם יהיה צדיק.

 

אחרון אחרון שזכיתי להכיר בווינה הוא העסקן הישיש ר' וואלף פפנהיים ואת בנו – שעבר מפרשבורג לווינה – ר' קלמן פפנהיים. ר' וואלף היה המייסד של "אגודה" בווינה, דבוק במשימה, דאג לייסד גם את ה"יוגנד גרופה" שהם התאחדו אחרי כן עם צא"י. הקדיש כל ימיו לעבודת אג"י. נבחר לועד הפועל העולמי וגם לנשיאות של הוועה"פ שמושבו היה בווינה – עיר שהתרכזו בה אלפי יהודים חרדים ובראשם אדמורי"ם שברחו בזמן המלחמה העולמית הראשונה מכל שטחי גליציה לווינה. ר' וואלף היה ה"ראש וראשון" של ה"שיף שוהל" – המרכז של היהדות החרדית בראשות הרב הגאון רבי ישעילה פירסט זצ"ל. בנו ר' קלמן היה עשיר גדול, ביתו היה פתוח לרווחה, פיזר נתן לאביונים. סיפרו לי בווינה שעשרות משפחות וביניהם אדמורי"ם שהוא – ורק הוא – מחזיק אותם בפרנסה בכבוד. כדאי להזכיר את האנשים החביבים האלה שהיו ואינם. הם היו הפאר של העיר ווינה. זכרם לא ישכח לנצח.

 

אחרי נעילת הכנסיה התחלנו לארוז את המזוודות ולנסוע חזרה הביתה עם חוויות ורשמים שאין דוגמתם. מה שראינו בימים של הכנסיה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל, נזכור עד עולם. המעמד, הקיבוץ גלויות, המפגש של כל גאוני עולם ואדמורי"ם, וביחוד הרושם שעשה על כל המשתתפים הרבי מגור זצ"ל אין לשער ואין באפשרות להעלות את כל הדברים על הכתב.

 

באנו הביתה כמה ימים לפני ראש השנה והחלטנו לקרוא אסיפה גדולה רק בחוהמ"ס למסור דו"ח ורשמים מהכינוס הגדול הזה.

סידרנו את האסיפה בבית המדרש הגדול – לא באולם – בגין שתי סיבות, הרב ז"ל לא רצה להופיע באולם, וגם רצינו שזה יקבל צורה כללית עירונית – וכך זה היה, אנשים נשים וטף באו לשמוע את הרב ז"ל ויתר הנואמים. כמה שעות דיברנו על הכנסיה הגדולה. הרב ז"ל חזר מילה במילה על הרבינו יונה שהרבי מגור אמר בכנסיה והדגיש את הדברים החריפים על אלה שלא מתחברים לאגודת ישראל. הוא הכריז כלפי עם ועדה שהוא רואה בהתארגנות של היהדות החרדית עוגן הצלה של קיום התורה בדור זה ובדורות הבאים, למרות שהוא ידע שיהיה קצת רינון עליו – בתור רב הוא מתחבר למפלגה – אבל הוא הדגיש, האמת אהובה עליו על אף כל הרינונים.

 

אחרי החג סידרנו בחירות חדשות למוסדות אגודה צא"י ופא"י והתארגנות מחדש לקראת הבחירות לקהילה. לפי החוקה החדשה כל יהודי מגיל 25 אפילו אם לא משלם מסי קהילה יש לו זכות לבחור, כל מי שהגיע לגיל 30 יש לו זכות להיבחר. לפי החוק החדש בחרו את הנהלת הקהילה, ורב העיר הוא חבר אוטומטי בהנהלת הקהילה.

פחדנו מאוד מפני הבחירות הללו. אמנם בחוק היה סעיף שיכולים לפסול כל בן אדם ולקחת ממנו את זכות הבחירה אם שני אנשים נאמנים מעידים עליו שהוא לא דתי, וחשבנו עי"ז לפסול מספר הגון של קולות, וממילא יהיו התוצאות לטובתינו. אבל הרב ז"ל לחם נגד זה בכל כוחו, לא עזרה התנגדותינו לזה, הוא עמד על שלו – לא לפסול שום יהודי. אמנם בערים הסמוכות לנו ניצלו את הסעיף הזה ועשו את זה, אך אנחנו לא יכולנו. הפחד לכשלון חלילה, היה מבוסס.

בתוך ההכנות לבחירות לקהילה נזכרתי בשיחה שהיתה לי בווינה עם ידידי ר' מרדכי רוזנר, שכדאי לאיש כמוני – שיעלה במשך הזמן לדרג של מנהיגות – ללמוד לכל הפחות יסודות של חוק ומשפט. בעיירה שלנו היה יהודי סנדלר, ובנו היה עו"ד, ההורים השקיעו את כל מה שיש להם שהבן יהיה עו"ד, שמו היה ליסנר. התקשרתי עם העו"ד הנ"ל, בחור צנוע, מסורתי, הגון עד מאוד, וסוכם לקבל אצלו פעמיים בשבוע שיעורים ביסודות חוק ומשפט. כשנודע להרב ז"ל על הענין הוא אמר לי בדרך עקיצה, זה נשאר לך מברלין, אך לא אמר לי שום דבר נגד זה. המשכתי את השיעורים משך שנה שלימה, למרות כל העסקנות הציבורית לא ביטלתי אף פעם את השיעורים. אחרי כמה ימים סיפרתי להרב ז"ל על השיחה עם ר' מרדכי רוזנר בווינה, הוא קיבל את זה כתכנית מחויבת המציאות. אמנם לא יכולתי לשמש כעו"ד אבל קיבלתי מושג חשוב בסוגיות של חוק ומשפט שבכל העסקנות הציבורית ובניהול מוסדות ראיתי בזה תועלת גדולה מאוד.

במקביל לזה חשבתי גם על העתיד שלי, שיגיע זמן שאצטרך לפרנס בית. בהסכמת הרב ז"ל התחלתי ללמוד להיות שו"ב, בהתחלה שולחן ערוך, ואחרי זמן מה קיבל עליו ללמד אותי שחיטה למעשה ידידי ושכני השו"ב המפורסם ר' יוסף הולנדר הי"ד, גם בזה התקדמתי יפה מאוד, ואז חשבתי שזו תהיה פרנסתי, אבל ב"ה משני הדברים לא יצא שום דבר, לא שו"ב ולא עו"ד, אבל קיבלתי ידיעות עמוקות בהלכות שחיטה וגם ידיעות יסוד בענייני חוק ומשפט, ואני לא מתחרט עד היום על שני הדברים שעסקתי והקדשתי להם זמן ממושך.

 

בינתיים לא עזבתי את כל הפעולות הציבוריות, להיפך, התחלתי ללמוד ביתר תוקף וחריצות את הבעיה של הבחירות, לא שכחתי מזה אף רגע. היו לילות שלא יכולתי לישון, ליבי אמר לי לפי החשבון והרכב האוכלוסיה של ערינו וגם האחוז שחשבתי שילכו לבחור, שחס ושלום יהיה לנו כשלון והנהלת הקהילה תיפול לידים לא שלנו. גם לקחתי בחשבון הפסימי שלי שנציג הבונד אברהם רזבסקי הוא איש הגון, מעורב בין כל החוגים בעיר, חבר מועצת העיר, פועל לכל מי שפונה אליו. אמנם הוא היה אנטי דתי מובהק. מספרים עליו בזמן שאשתו קבלה צירי לידה, צעקה "אוי רבש"ע", הוא ביקש ממנה – ח"ו – לקבל את הבקשה הזאת בחזרה. כך סיפרו בעיר. אבל למרות הכל היה מקובל על חוגים רחבים בעיר וזה גם ביסס את הפחד שלי.

אני על דעת עצמי נסעתי לגור לשאול עצת האדמו"ר זצ"ל בענין פסילת הלא דתיים מרשימת הבוחרים. שאל אותי מה דעת הרב ז"ל ואני עניתי כמו שהוא אמר. ענה לי בזה הלשון "אַ רב מיז מען פאלגען" (- את דעת הרב צריכים לשמוע). יצאתי מבית הרבי ממש בראש שבור, אמנם כתבתי בפיתקא את כל המצב, אבל לדבר לא היה אפשרי בגור. נכנסתי אחרי כן להרה"צ רבי משה בצלאל אחיו של הרבי – הייתי מוכר לו – וסיפרתי לו הכל וגם את החששות המבוססות שלי שניכשל בבחירות והנהלת הקהילה תיפול בידיים לא שלנו. הוא שאל אותי מה הוא יכול פה לעזור, התשובה של הרבי הוא לא יכול לשנות, זה דרכו בקודש כל ימיו שצריכים לשמוע לדעת הרב. לבסוף אמר לי, אני אוכל לדבר איתו (עם הרב ז"ל) בהזדמנות שהוא יהיה פה, לפי שידוע לי שבעוד שבועיים הוא יהיה פה, ואני יודיע לכם כבר מה התוצאות.

חיכינו בכליון עיניים לשיחה הזאת, אחרי כמה שבועות קיבלנו ידיעה שהרב ז"ל עומד על שלו, אפילו שיקרה הדבר היותר גרוע הוא לא יתן את ידו להוציא יהודים מכלל ישראל, הוא טען שהדעת מחייב לחשוב באם נעשה הצעד הזה יווצר העיר זעם וכעס שיקלקל יותר משיתקן. הוא גם היה פסימי כמוני, אמנם הוא לא היה בטוח בנצחון אבל גם לא היה ברור לו שיהיה כשלון.

עשינו כל מיני מאמצים, ביקורי בית ומסיבות קבוצתיות ואסיפת כספים. עוד לפני שנכנסנו לקלחת הבחירות ממש, רותקנו לעבודה הזאת. גם חוגים כלליים תמכו בנו בענין הקהילה, אפילו שבבחירות כלליות הם בוחרים כל מיני רשימות, אבל קהילה שזה רק שטח דתי מובהק הם חושבים כמונו.

בינתיים נכנסנו לוויכוחים על מועמדים. כל יהודי שני רוצה להיות חבר בקהילה. נוצרו מבפנים סכסוכים אישיים.

בינתיים הציונים גמרו את הבנין של הבנק העממי (פולקס בנק), זה גם נתן השפעה וקולות לבחירות. המצב אצלנו היה מתוח, אני פניתי בעצמי להרב הגאון הצדיק אחיו של הרבי מגור שהיה רב בפביניץ – שידעתי שהם כן עשו מחיקות מרשימת הבוחרים – והבטיח לי שידבר דברים ברורים עם הרב ז"ל והוא חושב שישפיע עליו שישנה את דעתו. הייתי מלא תקווה מזה, שידעתי עד כמה גודל השפעתו על הרב ז"ל. לבסוף הרב מפביניץ זצ"ל סיפר לי שברגע שהתחיל לדבר על ענייני העיר אוזרקוב הרב ז"ל הבין שרוצה לדבר על ענין מחיקות מרשימת הבוחרים, וענה לו, היות שאני מחויב לשמוע בקולו שהוא בנו של ה"שפת אמת" ואחיו של הרבי, אני מבקש מאוד לא לדבר איתי בענין הזה ולא לחוות דעתו בענין שאני לא אוכל בשום פנים לקבל עלי דברים כאלה. התנאים בעירנו הם אחרים מאשר אצלו בפבניץ, אצלי מנהל את העניינים ראובן אהרונוביץ שהוא מגודל בביתי ונחשב כמו אחד הילדים שלי, ומה שהוא יעשה – יגידו שהרב עושה, וזה פשוט יהרוס את הרבנות בעיר, וזה גם יהרוס אותם בבחירות, הקהל לא יקבל את זה בשוויון נפש שמוציאים יהודים מכלל ישראל בגלל חשבונות מפלגתיים, אני לא אתן ידי – ואפילו רמז – לזה. הענין של מחיקות ירד מהפרק.

בינתיים ביליתי כמה ימים כל שבוע בוורשה בענייני צא"י. התכנסה הוועידה של צא"י ובחרו מרכז חדש ומתוכם הנהלה חדשה בראשות ידידי הרב רבי צבי הירשהורן. נתוספו כמה חברים חדשים להנהלה, כפי שאני זוכר הם: ר' דוד שפראן, ר' יצחק גרינפלד מלובלין – כיום הוא גר בירושלים, ועוד כוחות חשובים. אני שוב נבחרתי למוסדות העליונים המצומצמים.

אחרי כמה חודשים של עבודה שקיטה של התארגנות מחדש התחיל משבר בין צא"י ובין אגודת ישראל, היו לזה סיבות שונות, קיפוח בייצוג פא"י במוסדות העליונים של אג"י העולמית [בכנסיה לא יכולנו ללחום את המלחמה עד הסוף בגלל המעמד העולמי בנוכחותם של גדולי ישראל], ועוד סיבה, אנשים חדשים שנתוספו עִם רב בראשם דרשו יותר עצמאות ולהיות בעלי בתים בעניינים של ארגון וכדומה. אני אמנם השקעתי הרבה כוחות שהמשבר לא יפרוץ, אבל ראיתי כבר שעכשיו אין למנוע את זה. ואז פרץ כנס גלוי של מרד בשנת תרפ"ה, הכנס התקיים בבית ספר בית יעקב ברח' טברדה 35, המנהל של הבית ספר העסקן הנמרץ ר' יואל אנגר שהוא היה לצידינו העמיד לרשותינו את האולמות [זה היה בזמן החופש]. עצם הדבר מה שעשה המנהל ר' יואל הרגיז את מנהלי אגודה ובראשם הרי"ם לוין זצ"ל, אבל זה לא השפיע על ההחלטה הנחושה שהפעם זה לא ילך יותר, או שאנחנו ארגון מכובד או שאנחנו סרח העודף, נתחסל וגמרנו. לא היו חסרים גם חברי וועה"פ של אג"י שעזרו לנו וליבו את האש עוד יותר. מצד אגודה עשו מאמצים רבים עד הרגע האחרון שהכנס לא יתקיים. כפי שכתבתי לא היה מנוס מזה. כמובן שנשמעו בכנס דברים חריפים כלפי אג"י עם הצעות להפסיק את כל הקשרים עם מרכז אג"י ולהעמיד את עצמינו תחת חסות ישירה של מועצת גדולי התורה, קשה כח הסבל טענו כל חברי ההנהלה הראשית. הכנס נגמר בהחלטות חריפות. אחרי זמן לא רב נכנסו לעובי הקורה כמה חברים נכבדים של אג"י ונעשה פרוטוקול חתום ע"י כל הגורמים, עם פרטי פרטים על מעמדנו באג"י כולל ענייני תקציב, ארגון, הוצאת ספרים וירחונים מזמן לזמן. בזה הסתיים המרד. היה כבר מי שדאג שהדברים יגיעו לעיתונות אבל במשך הזמן נשתתקו הדברים ועבודת הצעירים נכנסה למסלול הרגיל.

התחלתי לעסוק יותר בעבודת אג"י וצא"י בעירינו בעיקר לקראת הבחירות. סידרנו אסיפת בחירות, חוגי בית וגם רכישת קולות. הבחירות התקיימו בסוף הקיץ תרפ"ו ונחלנו כשלון, איבדנו את הרוב בקהילה, זו היתה מכה ניצחת ליהדות החרדית המאורגנת בתוך אג"י. גם חלק מהחסידים הלכו עם הרשימה של הציונים – מזרחי [דבר שהיה ידוע גם לפני הבחירות]. הצער והכאב שרר משך כמה שבועות בינינו. גם הרב ז"ל התחיל לחשוב אולי הוא קצת אשם, אבל מעניין, הוא שוב עומד על שלו, כשלון בכבוד יותר טוב מכשלון אחרי שהוצאנו יהודים מכלל ישראל.

אחרי חודש ימים של התאוששות התאספנו, ואחרי שמיעת דעות שונות החלטנו לעבור לאופוזיציה לוחמת, לא להיכנס לשום וועדה, לא בהנהלה ולא במועצה. לעצם הענין פעלה על החברים הדעה, היות שבין כך הרב חבר בהנהלת הקהילה והוא לא יתן להעביר דברים שהם נגד היהדות החרדית. אמנם אני טענתי, יש עשרות דברים שהם לא דתיים מובהקים שלרב אין דעה על זה, וזה יגרום החלשת הכוח שלנו בעיר שממילא נחלש ע" הכשלון. אמרתי את דעתי להיכנס לקואליציה איתם ולמנוע כל מה שאפשר למנוע. הכעס והזעם גבר בין מנהיגי אגודה. כאמור הוחלט לא להשתתף בעבודת הקהילה ועוד יותר מזה אפילו לא להופיע לישיבות, רק בהתאם לחוק כמה ישיבות שמותר לא להופיע אחרת נפסק אוטומטית החברות בקהילה. התקיימו כמה אסיפות על הנושא, נחפשה דרכינו ונחקורה, היו כמה מריבות כרגיל אחרי כשלון, כל אחד האשים את השני, אבל החלטנו שמזה לא יצא שום דבר אלא נצטרך להכין את עצמנו לבחירות הבאות ולתקוף בכל הזדמנות את אנשי הנהלת הקהילה, אם לתועלת או לא לתועלת. דאגנו שהמוסדות לא יקופחו בתקציב הקהילה, כל תקציב היה צריך לקבל אישור ע"י הממונה מטעם הממשלה במחוז, אצלנו זה היה בעיר לינשיץ הסמוכה, היו לנו אנשים שלנו שדאגו כבר לעניינים הללו.

בנתיים התחיל אצלי השאלה מתי אעשה אנוכי לביתי, התחילו לדבר לי נכבדות. ביחד עם זה התחילו לדבר נכבדות לחברי כאח לי בן הרב ז"ל הבכור ישכר בעריש משה, שהוא היה גדול בתורה ובחכמת חיים, נבון ובעל דעה רחבה. בשתי ההתארסויות היו סנסאציות בעיר, בן הרב התארס עם בתו של הרב מזדונסקי וואלה, איש יוצאי לטביה בן הרב מלובלין רבי הלל ליפשיץ, הוא נסע לפעמים להאדמו"ר מאלכסנדר. בזמן היבחרו לרב בזדונסקי וואלה לחמו נגדו חסידי גור שלהם היה מועמד הרב רבי דוד טמקין הנקרא בפי כל "דער וורשעוור עילוי, המלחמה נגד הרב התנהלה בחירוף נפש, דברו על הרב התמים הזה כל מיני דברים שאין לתאר ולהעלות על הכתב. קהל חסידי גור שהיו קיבוץ נכבד מאוד בעיר זדונסקי וואלה לא ראו אותו שנים רבות. ולבסוף השתדך הרב מאוזרקוב – חסיד גור מפורסם והחתן הוא נכד של ה"חידושי הרי"ם" עם הרב הלוטוואק איך שקראו לזה אז. זהו סנסאציה אחת.

סנסאציה שניה היתה ההתארסות שלי עם בת הנגיד החסיד רבי לייבל פרושנובסקי מחשובי חסידי גור – עוד נסע ל"שפת אמת" זצ"ל, זוהי אשתי פרל מחלה לאוי"ט (ע"ה). לסנסאציה היו שתי סיבות, הראשונה, שאני אשאר באוזרקוב, והשניה, שאני אכנס לבית עשיר ואוכל להמשיך ביתר שאת את העבודה הציבורית שלי – הייתי נחשב לנכס גדול וחשוב ליהדות החרדית וגם לאוכלוסיה הכללית.

בחתונה של חברי כאח לי בן הרב ז"ל, הכרתי באופן אישי את הרב מזדונסקי וואלה, האיש שדברו עליו כל מיני לשון הרע ורכילות וכל מיני דברים רעים משך שנים. הייתי שם כל ימי השבע ברכות. פעם באמצע היום סיפר לנו את ההיסטוריה שלו, וכך סיפר: הייתי אחרי החתונה אצל אבי הרב מלובלין ועזרתי לו בענין הרבנות, היו לי כבר שני ילדים, קיבלתי ביום בהיר אחד שתי טלגרמות עם ברכת מזל טוב [=כתב מינוי לרבנות], אחת מהעיר פלוצק [שם אחי הרב יחזקאל ליפשיץ היה רב ואח"כ עבר לשמש ברבנות בקאליש]. והטלגרמה השניה מעיר זדונסקי וואלה. אני והרבנית ישבנו וחשבנו מה לבחור בין שתי הערים הללו. פלוצק היתה עיר של משכילים, לעומת זה זדונסקי וואלה הייתה חסידית. חשבנו שבשביל הילדים והחינוך שלהם יותר טוב לקבל לשמש ברבנות בעיר וואלה. נו, הוא נאנח בכבדות, היה לי פה צרות צרורות, מה שלא אמרו עלי פה, אין לכם מושג, משך הרבה שנים לא אכלו מהכשרות שלי, לקחו להם מו"ץ מיוחד, אמנם תלמיד חכם גדול הרב ר' הערשקה בעהק, אבל זה היה הכל נגדי. אחרי שהם החליטו להפסיק את המחלוקת הוטב לי המצב והגעתי עד הלום שהמחותן שלי הוא אחד הרבנים מחסידי גור המפורסמים במדינה, וגם החתן שלי הוא ראוי לירש את הרבנות שלי אחרי מאה עשרים. התמימות והצדקות שלו עשה עלינו רושם בלתי נשכח.

החתונה שלי נקבעה על ל"ג בעומר תרפ"ו, זה היה בערב שבת קודש, החתונה הוחג ברוב פאר כמנהג הנגידים בזמן ההוא, כל העיר היתה כמרקחה, ראובן'ס חתונה היום. בשבע ברכות שהתקיימו כל השבוע, באו כל המי ומי מאגודת ישראל, מצא"י ומפא"י מכל הסביבה, בעיקר מלודז'. הסנטור ר' אשר מנדלזון נשלח באופן רשמי מטעם המרכז להשתתף בשבע ברכות האחרונות ונשא נאום לכבודי, מלא תהילות ותשבחות על עבודתי הציבורית – אגודאית. כמו"כ דיבר הרב ז"ל על החינוך שאני קיבלתי בביתו מיום שהוא בא לאוזרקוב לשמש ברבנות, הוא אמר בגלוי, לא התביישתי לפעמים להתייעץ איתו בדברים העומדים ברומו של עולם בעיר הזאת, הוא איש תבונה בעל ידע רב בענייני ציבור ויש לו חכמת חיים למרות גילו הצעיר. עזרתי לא במעט שהוא ישאר לגור אצלנו וגם שיכנס לבית החשוב והמכובד שהוא נכנס עכשיו. היו נאומים אין קץ, ושמחה היתה במעוננו, זו באמת היתה שמחה כללית של כל חוגי העיר.

כאברך וחתן של בית עשיר קיבלתי מעמד אחר בעסקנות ציבורית, כי בחור בימים ההם לא היה יכול לטפס בדרג עליון במוסדות. עכשיו התחילה פרשה חדשה, הרב ז"ל דירבן אותי להיכנס יותר לענייני העיר, כמו קהילה, טהרת המשפחה, כשרות, חברה קדישא [מיד אחרי החתונה שלי הרב ז"ל עורר את היהודים החסידיים שירשמו בתור חברים לחברה קדישא, שע"פ רוב היו עד אז אנשים פשוטים מאוד בחברה קדישא וזה הביא לפעמים לבזיון המת. הרב לחץ גם עלי להירשם ואני קיימתי את הפקודה של הרב ז"ל. לפי הסדר של החברה קדישא אצלנו היה נהוג שביום ב' פרשת שמות התפטרו הגבאים ובחרו בשבעה טובי העיר עד ז' אדר וביום הזה בחרו בגבאים חדשים. כבר בשנה הראשונה נבחרתי להיות גבאי בין שלושה שנבחרו. היה מנהג אז שגבאי חדש נתן משקה עד בלי די, וכיון שלחמותי תחי' (ע"ה) היתה חנות של משקאות קיימתי את המנהג במלוא מובן המילה. גם את מלאכת הטהרה למדתי מהר מאוד, זכור לי שכמה ימים לפני נסיעתי לארץ ישראל נפטר אחד מחשובי העיר הנגיד החסיד רבי זעליג קרושק ז"ל, (כמדומני היו לו שמונה בנים ושתי בנות, זוג' גולדה איידל – בת הרה"ח המפורסם רבי חיים ליפשיץ ז"ל – הייתה מן הנשים המפורסמות בצדקתה בכל הסביבה. הכרתי כמה מבניהם, ומהם הרה"ח ר' אליהו קרישק, עקבתי אחרי הכיבוד אב שלו לעת זקנתו של אביו, הוא היה בעירינו ??? ביום כיפור ועמד ממש מבלי להתיישב ושמר על אביו כל העשרים וארבע שעות, והדביקות של התפילות שלו היו מן המפורסמות. הרה"ח והנגיד ר' אברהם דוד אייזנר היה חתנו של ר"ז קרושק הנ"ל. בין הבנים שלו היה הרה"ח ר' אברהם קרושק, איש תם וישר דרך, חסיד ועניו, יש לו לר' אברהם הי"ד נכדים בבני ברק וביניהם האברך החסיד והסופר המחונן ר' אברהם ברסלר). בהלוויה של ה"ה זעליג קרושק השתתפו המונים, אמרו לי אז להולכים אחרי מיטתו ??? ??? חסידיים. אני הייתי המטפל בקבורתו עד לזיבולא בתרייתא. כמו"כ נפל בגורלי לטפל בנפטרים חשובים תלמידי חכמים וכו'].

הרב גם פירסם אותי שאני בקי בענייני מסחר ולפשר סכסוכים לקחת אותי כבורר. הענין הזה גזל ממני הרבה זמן מחשבון העבודה הציבורית. כמעט כל שבוע הייתי בורר אצל הרב כמנהיג זבל"א וכו'. שמי כבר פורסם גם בעיירות הסמוכות וגם בלודז', ישבתי כמה פעמים כבורר אצל הרב רבי מרדכי ניסן קרול הי"ד חבר בוועד הרבנים בלודז', חכם מופלג בענייני דיני תורה וסכסוכים בין איש לרעהו. ישבתי גם אצל הרב ר' יוסלי פיינר הי"ד בלודז' כבורר. גם אצל הרב ר' משה מנחם סגל בלודז' ישבתי כמה פעמים כבורר, הוא היה נכד הרב ר' אליהו מייזלס הרב של לודז'. ברוב העניינים לא לקחתי שום תשלום. הופעתי פעם כבורר של שני תעשיינים בסכסוך על סכומים גדולים אצל הרב הגאון רבי מנחם מנדל אלתר אחיו של הרבי מגור בפבניץ. כשנכנסתי אליו שאל אותי מיד, אתה הַראובן שהרב שלכם דיבר לפני כמה שנים איתנו, והוסיף, הבחירה של א.ג. טובה מאוד. מעניינת חריפות המוח שלו, אחרי ששני הצדדים טענו וקבענו המשכים להביא עדים על עדים במספר רב, והצדדים נפרדו אחרי הטענות, הוא אמר לנו, לי כבר ידוע הכל מה שפה מתרחש, ההמשכים עבורי זה בזבוז זמן, אבל אין לי ברירה זהו סדר של דין תורה.

קמה צעקה באג"י על שאני פניתי להיות בורר וע"י זה הזנחתי את המוסדות של אג"י וגם את החלק הארגוני. אני אמרתי להם, הרב ז"ל אשם, הוא פרסם אותי. למרות הכל התחלתי קצת לדחות בקשות של בוררות, מפני שלא היה חסר לי הכסף שאני מקבל עבור זה. אבל מה, להרוויח בעצמי קצת כסף היה חשוב גם עבור משפחת אשתי תחי' (ע"ה).

בשנים הללו התחילה אגודת ישראל לארגן בכמה מקומות בנקים של אגודת ישראל. בלודז' נפתח בנק גדול ברח' זבדזקה 11 בראשותו של ידידינו ר' משה וידסלבסקי – אביו של ר' מאיר וידסלבסקי שהיה מנהל של קופת מלוה של פועלי אגודת ישראל בתל אביב – ור' לייבל מינצברג היה ראש המועצה של הבנק. התחלתי להתעניין אצל ר' משה הנ"ל מה הם העניינים כהכנה לייסד בנק. אחרי זמן לא רב פתחתי בלודז? בנק למסחר ולמלאכה (באנק קאמרצינו) יחד עם ידידי ר' משה בנדה – הסבא של ר' דוד בנדה הגר בתל אביב – עם עוד שותף נכבד ר' מוטל לוין אחיו של הרי"ם לוין וחתנו של ר' אברהם דוד אייזנר מלודז'. שני הבנקים הצליחו מאוד ואני התחלתי לחשוב על ארגון בנק בעירינו, זה יכול להיות לעזר ולסעד לאגודת ישראל לבחירות הבאות לקהילה.

בנתיים ביקש ממני הרב ז"ל שאסע איתו לקינסק, שם היה סכסוך בענין הרבנות אחרי פטירתו של הגאון ר' יואב יהושע, היה לו בן יחיד וחתנו הרב קאליש שהיה גר בסוף ימיו בירושלים. הצד של בן הרב היה דומני הרב מקילץ, מהצד השני היה הרבי מונחוצקי נכד של היהודי הקדוש, והשלישי היה האדמו"ר מסוקולוב. הרבי מונחוצקי טען שאביו מכר את הרבנות אחרי שהוא הפסיק לגמרי לראות על העיניים והילדים היו אז קטנים (הרב מקינסק היה מקודם רב בגוסטנין ששם כידוע התגורר הגוסטנינר רבי). הטענה העיקרית של הרבי מונחוצקי היתה, שאבא שלו מכר את הרבנות רק להרב מקינסק אבל בשום פנים ואופן לא שגם בניו יירשו אותו. לא אכנס פה לתוצאות, זה התמשך שנים על שנים, אבל הייתי עם הרב ביחד יותר משבועיים וזה גם הפריע לי להתחיל לממש את הרעיון שלי להקמת בנק בעיר.

ידעתי שלזה צריכים אנשים בעלי שם שיעמדו בראש, שיקבלו את אמון הציבור וכו'. אמרתי בליבי, טרם שאני אביא את זה למוסד אגודה בעירינו, אחטוף שיחה עם ר' מאיר פויגל ז"ל, יהודי משלנו, אחד העשירים הגדולים בפולין שהיה גר בעירינו. נפגשתי בנתיים עוד הפעם עם ר' מאיר פויגל ואמרתי לו שקודם כל נבחר לנו דירה מתאימה, והיות שהולך עכשיו ונגמר בית חומה במרכז העיר ע"י בניין העירייה – בשכנות להיכן שהוא גר – ניקח קומה שלמה שזה יספיק אפילו להתפתחות הבנק, אבל לא לספר לבעל הבית מה המטרה המדויקת, אלא להגיד לו שזה לא למטרת דיור אלא למשרדים לכל מטרה שהיא, כדי שלא יהיו אחרי כן קשיים. בקשתי ממנו שהוא ישקיע באופן זמני את דמי המפתח, זה היה בית חדש והיה גם אז נהוג לקחת דמי מפתח. בשיחה הזאת דיברנו שוב על ענין התנאי שלו אודות צירופו של ר' אברהם פישר להנהלת הבנק שנקים. סיפרתי לו שבזמן שביקרנו אצלו עם הרב שפירא מלובלין זצ"ל להתרים אותו לטובת יח"ל הוא החזיק אותנו שעתיים עם כל מיני קושיות ושאלות טורדניות, אמנם בסוף הוא השתתף בסכום הגון וזה הניח דעתו של הרב מלובלין, אבל למדתי מזה שהוא איש קשה. סיפרתי לו גם שדיברתי עם מחותנו ר' אשר מנדלסון והוא הבטיח לבקש ממנו מאם הוא יצורף להנהלת הבנק שיהיה קצת יותר גמיש שזה לטובת הבנק. נכנסנו ביחד עם ר' מאיר פויגל לר' אברהם פישר הנ"ל שהיה גר בשכנות ודיברנו על היוזמה ליסוד בנק אגודאי למסחר ולמלאכה, גם כדי למשוך את חלק האוכלוסיה של בעלי המלאכה הזעירים, שהם כמה פעמים תמכו בנו במוסדות מוניציפאליים וגם בקהילה. הוא אמנם ענה תשובה חיובית, אבל התנה תנאי שאם הוא אחראי הוא יהיה הגזבר. אני הסברתי לו שבבנק צריך להיות גזבר בשכר שיעבוד כל היום, ואחרי העבודה עוד לשבת ולעיתים כמה שעות להתאים את הקופה הוצאות והכנסות. ואני מסכים שהוא יכול להיות גזבר כבוד. אחרי הסברות מצד ר' מאיר פויגל וגם מצידי, הוא הסכים. סיכמנו שהדבר הזה צריך להיות בסוד גמור, לא סיפרתי את הסיבה שטרם קיבלתי אישור של הנהלת אגודת ישראל. אחרי שגמרתי עם שני היהודים החשובים, קיימתי שיחה עם אחד מחברי הנהלת אג"י שאני ידעתי שהוא מוכשר להיות גזבר והוא גם במצב דחוק בענין פרנסה, יהודי חשוב מכובד בעיר, עסקן נלהב בשדה החינוך בעיר, בעל כושר ארגון. המטרה היתה כפולה, א. להבטיח את תפקידו כגזבר. ב. שלישיבה הבאה של אג"י זה יהיה רב השפעה על החלטה חיובית. הוא הסכים לכל התוכניות שאני הצעתי לו, גם עצם התכנית – חוץ מהתפקיד שהוא קיבל – קסם לו. ביקשתי ממנו שזה יהיה בסוד. הכנתי טוב מאוד את הישיבה, הייתי כמעט בטוח שזה יעבור ברוב גדול. לא קיויתי שזה יהיה פה אחד משום שדווקא ליו"ר של אגודה לא יכולנו להבטיח שום מקום בהנהלת הבנק, הוא היה אז במצב ירוד בענייני פרנסה וזה היה יכול להזיק לשם של הבנק לכל הפחות בהתחלה. הכנתי את הישיבה טוב מאוד. אני אישית לא הייתי מעונין בפרנסה, ב"ה לא היה חסר לי מכל טוב אצל חמותי תחי' (ע"ה), ניהלתי את הבנק בלי כל תשלום, אבל רציתי להקים מוסד כספי בעיר, שזה יתן תנופה מחודשת ליהדות החרדית וגם ייווצר מקור כספי לאנשי שלומינו שלא יצטרכו ללכת לפולקס בנק "בנק לודובה" של הציונים.

בישיבה של אג"י למרות שהיו שהתנגדו מהטעמים שלהם, אבל כשראו בוויכוחים שהרוב הוא בעד הייסוד, הצביעו כולם בעד זה וההחלטה התקבלה פה אחד. אחד מהמתנגדים הציע שנבחר בוועדה להכנת הייסוד, אז גיליתי את הסוד שיש לי כבר הסכמה מר' מאיר פויגל ור' אברהם פישר שהם יכנסו להנהלת הבנק, ור' מאיר קיבל עליו את המימון ההתחלתי של הייסוד כגון דירה, רהיטים, משכורות לחודש הראשון. הם נדהמו על הכשרון המוצלח שלי שמשכתי לעסק הזה את שני הדגים הגדולים בעיר, וכולם ברכו בהתלהבות רבה את היוזמה שלי.

אחרי ההחלטה הנ"ל התחלתי לגלגל את העניינים, סיפרתי באותו ערב להרב ז"ל על זה והוא שמח מאוד. אמרתי לרב שהייתי צריך לשמוע לעצת ר' מרדכי רוזנר שיעץ לי עוד כשהיינו בווינה ללמוד קצת ענייני חוק ומשפט, הרב הסכים לדעתי. הוא ביקש לקבל עלי ללמוד כל יום לכל הפחות שעה טרם שאני מתחיל לעסוק בענייני ציבור ולשמור על זה בכל תוקף, חבל מאוד אמר, על איש כמוך שתשכח במשך הזמן מה שלמדת, וגם לי, אמר, יש חלק גדול בזה, חבל שתשכח, אם תעזבני יום יומיים אעזבך…

למחרת נסעתי לוורשה, נפגשתי עם ר' יצחק רוזנשטרוך שעבד למעשה בענייני בנקים במרכז הקופראציע של הבנקים האגודאיים. הוא היה בנו של הרה"ח ר' מיכאל אלי' רוזנשטרוך הידוע, ודודו של ר' לייבל רוזנשטרוך הגר בבני ברק. נפגשתי גם עם ידידי ר' אייזיק בער אקרמן וקיבלתי את כל האינפורמציה והמסמכים איך להעביר את האסיפה המייסדת. לבסוף אמר ר' אייזיק בער אקרמן, חכה פה קצת אני אזמין את היועץ המשפטי שלנו והוא יסביר באופן סופי את כל הפרטים החוקיים של הייסוד. על שאלתי מי הוא? אמר לי, ר' מרדכי רוזנר, אני שמחתי מאוד להיפגש איתו אחרי שנים מהכנסיה הגדולה הראשונה בווינה. הוא שמח על הפגישה איתי. כמובן שסיפרתי לו ששמעתי לעצתו, אמנם לא השלמתי את המלאכה, אבל למדתי יסודות בענין חוק ומשפט. הוא ראה אין שאני כבר בקי בכל העניינים שהוא רצה להגיד לי. המשכנו בשיחה ידידותית ודיברנו על דא ועל הא ונפרדנו.

נסעתי חזרה הביתה על מנת לזרז את ענין הייסוד והפרסום בעיתון רשמי, מפני שהכל כמעט היה מוכן. דירה היתה לנו. זימנתי את ר' מאיר פויגל ור' אברהם פישר ואת ר' משה זאב טרויבע ור' אברהם ברוזיצקי ואני בתוכם, וחתמנו על הצהרה של יסוד הבנק לרושם החברות, ושאנחנו מהווים את ההנהלה. אחרי שהכנסנו דמי חבר, חתמנו על ערבות של כל אחד על חובות הבנק עשרה אחוז נוספים על דמי החבר לפי החוק.

התחלנו לחשוב גם על הפרסונאל. היה לנו מנהל, אני. גזבר בפועל ר' משה זאב הכהן טרויבע. גזבר כבוד ר' אברהם פישר. יו"ר הנהלה ר' מאיר פויגל. חבר הנהלה ר' אברהם ברוזיצקי, הוא ייצג את כלל אג"י צא"י ופא"י. היינו צריכים עוד מנהל חשבונות, סוכם להוציא מהבנק העממי "פולקס בנק" את המנהל חשבונות שלהם שהוא איש אג"י שייצג אותנו בעירייה, ר' אביגדור שמואל גלבלום ז"ל. למרות שידענו שהיה לו השפעה גדולה בניהול חשבונות הבנק שלהם לטובת הלקוחות שהם חברים שלנו, לכן דנו ע"ז בכובד ראש, וסוכם בחיוב ע"ז בלית ברירה, לא היה בנמצא איש מתאים ומומחה לענייני בנקים חוץ ממנו בכל העיר.

לטיפול בענייני קבלת שטרות לגוביינא – שזה היה אז הכנסות הכי גדולות של הבנקים, וגם המחזור של השטרות נתן אפשרויות לנצל את הכסף לכמה ימים ועי"ז להגדיל את ההון חוזר של הבנק – קבענו בחור צעיר, לייבל כהנשטאם (בנו של העסקן האגודאי ר' חנוך כהנשטאם הי"ד), הוא נשאר בחיים אחרי השואה וגר בסינסיטי, הוא הצליח מאוד והוא אחד מנציגי היהדות החרדית באמריקה. (על ביקורי אצלו בשנת תשל"ג מא"י אספר בפרקים הבאים).

ביום בהיר אחד נפתח הבנק לשרות הציבור, עם השם "בנק למסחר ולמלאכה". להפתעת כל העיר פרסמנו הודעה על הייסוד ושמות חברי ההנהלה. משך כמה ימים, מבלי כל תעמולה נרשמו מאתיים חברים ושילמו דמי חבר. באו מכל שכבות האוכלוסיה, והכניסו שטרות לגוביינא. היו כבר גם פניות לקבלת הלוואות וגם ניכוי שטרות. זה היה כל כך מוצלח שאף אחד לא היה יכול לחלום עם פנטאזיה הכי גדולה, את עבודת היוזמה והתוכנית. אף אחד לא ידע מזה, אפילו הבעל הבית ששכרנו אצלו את הדירה לשם בנק, זה עוד הפתיע יותר מכל. שיחת היום של כל העיר ועיר הסביבה היתה, על יסוד הבנק עם עשירי העיר בראשו. אפילו ערים היותר סמוכות לנו, מצד אחד לינשיץ עם המנהיגים המוכשרים שלהם ר' שמעון רביצקי ור' אברהם רוסעט שעלה לא"י, מצד שני זגרז עם העסקנים א. סירקיס וכו', התפלאו איך אנחנו יכולנו כל כך בשקט לארגן מפעל כזה. זה היה ממש קידוש השם בזמנים ההם, אחרי שנכשלנו בבחירות לקהילה, הציונים חשבו שהגיע הקץ להשפעת אגודה במקום. הם גם התחילו להרגיש שהרבה אנשים שהיו לקוחות שלהם עברו אלינו. בעיר היה חוץ מהבנק שלנו עוד שלושה בנקים, והמחזור שלנו בשנה הראשונה עלה על כל השלושה בנקים שהתקיימו כבר שנים.

במשך הזמן נוסד בוורשה בנק מרכזי שבראשו עמד הרי"ם לוין. מתפקידו של הבנק הנ"ל היה רק לשרת את הבנקים שהתקיימו בערי פולין, זה כבר הגיע למספר הגון של 60 בנקים, מהם הכי גדולים בלודז' שלושה במספר, אחד בנק אגודאי ציבורי בראשות ר' משה וידסלבסקי, אחד בראשותם של ר' משה בנדה ור' מוטל לוין, ואחד של ר' פישל ליברמן וד"ר יצחק לוין (כהיום בניו יורק בן להרה"ג מריישה ז"ל ציר הסיים הפולני). כל בנק קנה מניות של הבנק המרכזי והם היו חברים בבנק. כמו לכל בנק היו חברים אנשים ששילמו דמי חבר. בבנק המרכזי היו חברים רק הבנקים. גם כל הבנקים שלחו את השטרות לגוביינא שמקום פרעונם היה בוורשה דרך הבנק המרכזי. משרדי הבנק היו ברח' נלבקי 29. באסיפה השנתית הראשונה שהתקיימה נבחרו הנהלה ראשית של הבנק ממועצת הבנק, הבחירות היו חשאיות, ונבחרו להנהלה הראשית הרי"ם לוין, ר' אליהו מזור (היה כבר ראש הקהילה), ר' משה לרנר (סגן ראש הקהילה), ר' משה יונגפרמליך (נציג הבנק מרח' פשחודני 8, זה היה הבנק של ר' שייקע רוזנבוים, הוא היה חתנו של ר' משה וידסלבסקי נציג בנק אגודה מלודז'), נציג הבנק של אוסטרוב מזובייצק שלא זכור לי את שמו, ואני כנציג של הבנק מאוזרקוב.

כמו"כ בחרו במועצה של 11 חברים, ביניהם ר' משולם קמינר, ר' זישא פרידמן, ר' יואל אנגר, ר' פנחס לוין, ר' ישראל אייזנברג, ר' חיים בילר, ר' אברהם וולרשטין, ר' יצחק מאיר פרובס ועוד כמה חברים נציגי הבנקים מערי השדה.

בד בבד עם יסוד הבנק המרכזי נוסד גם מרכז קופוראציע לחוד, שמתפקידו לפקח על הבנקים במקום הפיקוח הממשלתי. היה קיים מרכז קופוראציע של הציונים והמזרחי בראשות ד"ר קלומל שהם חלשו על מספר גדול של בנקים במדינה, אבל אנחנו שאפנו למרכז לחוד וקיבלנו את הרשיון לזה מטעם הממשלה. למרכז הזה נכנסו כבר כל המי ומי של אגודה, בראשותו של הסינטור ר' אשר מנדלסון (שעבר במשך הזמן לגור בוורשה), ר' לייבל מינצברג ציר הסיים וראש קהילת לודז', ר' יעקב טורקנהיים (אז חבר מועצת עיריית וורשה), ר' משה יונגפרמליך, הרי"ם לוין, ר' אליהו מזור, ר' משה בנדה ואני. כמנהל המרכז נבחר ר' אייזיק בער אקרמן. שכרנו משרד גדול ויפה ברחוב מריינסקי 4.

נקלעתי באופן פתאומי מעסקן אגודאי של עיירה למנהל בנק, לחבר בבנק מרכזי, לחבר מרכז הקופורציע. עולם חדש של התעסקות בענייני כספים שהיה צריך לזה זהירות משנה, לתת הלוואות ולקבל פקדונות ולשמור גם על הכספים האלה שקיבלנו בתור פקדונות בבנק שלנו שהתפתח באופן בזק מאוד. הרגשתי אחריות כפולה, אחריות כללית על שמי ועל שם אגודת ישראל שלא יחולל, וגם אחריות מיוחדת כלפי ידידי ר' מאיר פויגל שהוא סמך עלי והעמיד לרשותי בזמן הראשון לקיום הבנק כל סכום שדרשתי, כמובן שהייתי מאוד צנוע בדרישות כאלה, בכל אופן זה היה סכומים חשובים.

בעירינו כעיר תעשיה, היה גם שטח רחב למשוך בעלי בתי חרושת וכמה בעלי טחנות קמח שישלחו על שם הבנק את כל הסחורות, וגם פחם להסיק את המפעלים שלהם. כמובן שהם קיבלו קרדיט לחודש או חודשיים, ולבנק הייתה אחריות כלפי השולחים שנשלם בזמן. הטרנאקציות הללו הגדילו את עסקאות הבנק לממדים בלתי משוערים, אבל מצד שני הסיכון היה גדול מאוד, מפני שזה הגיע לפעמים לסכומים פנטסטיים. אני קראתי ישיבה מיוחדת של ההנהלה ליום שלם כדי לעבור על רשימות של בעלי בתי חרושת וכל אלה שמביאים סחורות ע"ש הבנק, ולקבוע את הסכומים שאפשר להיות אחראי עבורם. הרשימה הייתה כל כך גדולה והיו וויכוחים, שלא גמרנו הכל ביום אחד שלם של ישיבות, ולהשיג את ר' מאיר שוב ליום שלם לא היה מהדברים הקלים, אבל אני עמדתי על זה בכל תוקף שבעוד כמה ימים נגמור את הרשימה, לא רציתי לקבל עלי את כל האחריות של הסכומים הללו. הישיבה השניה נקבעה לעוד חמשה ימים, בישיבה הזאת גמרנו את כל הרשימה. בנתיים עבודת הבנק גדלה, נתוספו לקוחות ומסירת שטרות לגוביינא, שהצטרכנו תוך שלושה חודשים לקבל עובדים נוספים, והגזבר כבוד לא היה יכול כבר לרוץ אחרי מהלך העבודה. גם אני הייתי קצת מודאג שמנהל חשבונות כמו ר' אביגדור שמואל גלבלום היהודי הכי נכבד בעיר לא הספיק לגמור את המאזן החודשי בזמן, אני העזתי כלפיו להגיד לו שנצטרך לקבל עוזר, כוח צעיר שיכנס לעניינים, שנוכל כל ראשון לחודש לדעת איפה אנחנו עומדים. זה היה גם נחוץ לדעת שלא עברנו על הקרדיט של כל אחד ואחד שנקבע לפי הרשימה המאושרת ע"י ההנהלה הראשית. בהתחלה התנגד להצעה שלי, אבל אני עמדתי בכל תוקף שבתוך יומיים נקבל עוזר, ואני כבר ידעתי למי אני מתכוון. הוא ראה את עמדתי התקיפה, וגם בעצמו נוכח לדעת שאין בכוחו לפי התפתחות הבנק שיעשה את המלאכה בשלימות, שזה כל כך נחוץ למוסד כספי מהסוג שלנו.

ההתפתחות הדינמית של הבנק הרים את המוראל של חברי אג"י שנפל אחרי הכשלון של הבחירות, זה היה ממש נפלא מאוד. גם מוסדות החינוך קיבלו חיזוק ע"י הבנק, הופיעו לבנק כל בעלי בתי החרושת, ואני, מעמדת כוח התרמתי אותם, מרצון טוב למוסדות החינוך. נהייתי האיש של העיר, הכל מונח בידי, אמרו ברחוב.

גם השתתפתי פעם בחודש בישיבות של הבנק המרכזי בוורשה, דא עקא, מתוך המאזן שהוגש לנו ע"י הבנק המרכזי ראיתי שזה לא כל כך משופר. חטפתי שיחה עם ידידי וחברי מצא"י ר' דוד שפראן הי"ד שהוא היה פקיד בכיר של הבנק, והעמדתי אותו על רצינות הדברים, מפני שרוב חברי ההנהלה לא הבינו את המאזנים, ואלה שכן הבינו פחדו לדבר בגלוי מפני שהרי"ם לוין היה היו"ר בתפקיד מנהל. התקציב של הבנק היה מבוסס כך, שהבנק המרכזי מקבל הלוואה גדולה מהבנק הממלכתי, והוא מלווה לכל הבנקים בערי השדה, ומההפרש של הריבית ממה שהם ישלמו וממה שהם יקחו התקציב יכוסה. אבל טרם קיבלנו את ההלוואה המובטחת. באותו היום התקיימה גם ישיבה של מרכז הקופורציע, ואני העליתי את המצב של הבנק המרכזי, מצידי זה היה העזה רבה, הצעיר שבחבורה נגד גדולים וטובים, אבל ראיתי שאם לא נקבל החלטות נועזות, נגלוש לתהום והסוף יהיה חילול השם גדול. אני גם הרשיתי לעצמי להציע הצעה מעשית שהנהלת הבנק המרכזי יקבל שטרות גוביינא גם מאנשים פרטיים, וזה לבד, לפי מה ששיערתי לעצמי, יכול לכסות את כל ההוצאות של הבנק. הסברתי את הסיבות לכך, המקום המרכזי של המסחר בוורשה איפה שהבנק נמצא, והנהלת הבנק בידי הרי"ם לוין, זה יגביר באופן יוצא מהכלל את הכנסות הבנק. קם מתנגד ראשי לכל הענין, ר' משה יונגפרמליך שהיה לו בנק ברחוב פשחודני 8. מהבית של הבנק במרכזי ברח' נלבקי 29 דרך חצר היה אפשר לעבור לרח' פשחודני ישר למספר 8, והוא לפי דעתו – אמנם שלא בצדק – שזה יקפח את הבנק שלו. הוחלט להעביר את ההצעה שלי להנהלת הבנק שהם יחליטו, למרות שידענו שגם ר' משה יונגפרמליך חבר הנהלה.

אני נסעתי באותו הערב הביתה, אבל סיכמתי עם הרי"ם לוין – ששיבח את הצעתי וראה בזה עוגן הצלה של הבנק – שבשבוע הבא אני בא באופן מיוחד לוורשה ועליו לזמן לשיחה פרטית בדירה פרטית את כל חברי ההנהלה חוץ מר' משה יונגפרמליך. ידעתי שגם בין חברי ההנהלה היו מתנגדים – ר' משה שיכנע אותם – ביניהם היה ר' משה לרנר סגן ראש הקהילה בוורשה, הוא היה עדין הנפש וחשש לטענותיו של ר' משה יונגפרמליך. למרות הכל אמרתי להרי"ם לוין שיזמין גם אותו לשיחה הזאת, אבל לא להגיד לו את המטרה. ובאמת התקיימה השיחה הזאת, ואחרי דברי שכנוע שוורשה עיר גדולה מאוד והמסחר מפותח, מה זאת אומרת שאם יתוסף עוד בנק זה על חשבון של אחרים. וכולם הסכימו ורשמנו פרוטוקול. אני לא רציתי להגיד להם שיחתמו, זה לא יהיה יפה מצידי להגיד לאנשים מסוג זה שיחתמו.

התקיימה לאחר כמה ימים ישיבה של הבנק המרכזי. באתי לישיבה והצטרכתי לשכנע את הרי"ם לוין שיעמוד כחומה בצורה על ההחלטה הזאת. הוא לא היה איש מסחר ולא נכנס לעומקו של הענין. בישיבה כמובן ר' משה היה נגד, ודיבר ודיבר שזה הבנק של חותנו המנוח הנדבן ר' שייקע רוזנבוים שהוא תמך בהרבה כספים במוסדות התורה בוורשה וזה נשאר מכל רכושו. סיפר שפעם חותנו ביחד עם ר' מאיר יואל שוורצשטיין עשיר גדול שהיה לו בית חרושת לשעונים בוורשה, הבטיחו פרסים בסכומים גדולים לתלמידים – בישיבתו של הנגיד החסיד ר' יחזקאל שפיגלס ברח' שליסקא 43 – שיצטיינו במאה דפים גמרא בע"פ עם הבנת הענין.

למרות שהם היו הגדולים ואני הייתי מאוד צעיר – בן עשרים וכמה שנים – העמדתי אותם על האחריות שרובץ עליהם אם הם יכנעו לדרישת ר' משה יונגפרמליך. לבסוף הוחלט כפי שסוכם בשיחה הפרטית, אבל ר' משה לרנר ביקש לתת לו הרשות להימנע מהצבעה בענין זה, והסכמנו. ההחלטה הזאת הצילה את הבנק. שתי הסיבות שאני אמרתי קויימו מעל להשערה.

בנתיים הבנק שלנו גזל ממני כל היום עבודה קשה ומפרכת, כל מי שבא לבנק רוצה יותר ממה שאני הייתי מוכן לתת. גם הערבויות של בתי חרושת להוציא את הסחורות מהרכבת הכביד עלי מאוד, לא רציתי לסמוך על אף אחד. אמנם הגזבר ר' משה זאב טרויבע גם היה חבר הנהלה – איש נבון – אבל היו כמה מקרים שלחצו עליו, ואני עמדתי כעמוד ברזל, מה שלא נראה לי אמרתי שזה הולך לישיבת הנהלה, וכך נהגתי. אמנם ר' מאיר פויגל לא הופיע לכל ישיבה, אבל אני נעזרתי ע"י ר' אברהם פישר בעניינים הללו. כמה שבהתחלה חששתי שר' אברהם פישר יכביד על העבודה, הוא נהפך לעוזר הראשי שלי. הייתי מקיל בנתינת הלוואות, אמרתי שככל שנהיה גמישים בנתינת הלוואות הלווה ישלם יותר בקלות. אם אנחנו נקשה עליו, עוד ערב ועוד ערב, זה כן טוב זה לא טוב, הוא יהפך מיד לשונא של הבנק.

אני למדתי את ניהול הבנק חיש מהר. המפקח על הבנקים תמיד כשבא כתב דו"ח והזכיר את שמי בהתפתחות הבנק. כפי שכבר ציינתי לעיל בעקיפין, הבנק היה לעזר ולסעד למוסדות שלנו. היו פעמים שקיבלתי מאנשים תרומות פשוט להוצאות שוטפות של אגודה.

בנתיים שוב עלתה המחשבה מתי אעשה אנוכי לביתי. נולדה לי כבר בתי הבכורה דבורה תחי'. בבנק עבדתי בלי כל תשלום. עשיתי שותפות עם גיסי מר משה שמיד הי"ד, שכרנו ביח"ר גדול בדמי שכירות, ואני עסקתי כמה שעות ביום בבנק ובאגודה צא"י.

 

פתאום התעוררה בחירת יו"ר לאגודת ישראל במקום היו"ר ששימש שנים בניהול אגודה וירד מנכסיו ועבר לגור בלודז'. בישיבת הנהלת אגודה לחצו עלי מאוד שאקבל עלי את ראשות אגודת ישראל במקום. לא עזר כל ההסברים שלי, שיש לי כבר די מספיק הבנק, מוסדות החינוך וכל מיני ענייני העיר, ועכשיו נכנסתי לעסק חדש של בית חרושת ואין לי שום אפשרות לקבל עלי שום עבודה אחרת נוספת. כפי האמור היו כל מיני לחצים, ואני הייתי מוכרח לקבל עלי גם את התפקיד של יו"ר אגודה במקום. כמזכיר נבחר לפי דרישתי הבחור הנבון בן הרב ז"ל אהרן פנחס בער, ידעתי שהוא מוכשר מאוד והוא ישחרר אותי חמישים אחוז ממה שמוטל עלי כיו"ר אגודה. הוא לא איכזב אותי, במרץ רב ובכשרון בלתי רגיל נכנס לעניינים והצלחנו מאוד.

 

בשנים 1928-29 פרץ במדינה משבר כלכלי חמור שפגע בבנקים. העסקים של הבנקים ירדו פלאים. אני כשנכנסתי להיות מנהל הבנק התניתי תנאי מפורש בכתב, שעשרים אחוז מסכומי הפקדונות נפקיד בבנק הממלכתי, למרות שהפסדנו הרבה כסף בהבדל הריבית שאנחנו שילמנו ובין מה שקיבלנו מהבנק הממלכתי, אבל הסברתי שלעת מצוקה נוכל להעזר בסכומים הללו.

המפקידים הרגישו שהבנקים לא מרוויחים ויש חשש שהם אוכלים את כספיהם שהפקידו בבנקים. זה היה מכת מדינה. גם בעירינו התחיל הליכה לבנקים להוציא את הפקדונות. וזה דבר ידוע בבנקים, אם כולם באים לדרוש את כספם בבת אחת אי אפשר לשלם לכולם. בראשונה נפל הבנק העממי ואחרי כן הבנק הפולני. אנחנו והבנק הגרמני עמדנו על רגלינו, אמנם בפרסונאל יותר קטן. הדרישה להוציא פקדונות היתה כל כך חזקה שהצטרכנו לנסוע במיוחד ליומיים למרינבד – שם היה ר' מאיר פויגל בהבראה והוא היה אחד החותמים – בשביל להוציא כבר את הכסף הרזרבי שלנו. במרינבד היה אז גם האדמו"ר מגור זצ"ל (וגם הרב ז"ל מאוזרקוב). אני כתבתי בפתק את כל השתלשלות העניינים והוא אמר "ווען דאפט זיין פארזיטיג". (בהזדמנות אחרת הייתי גם בין קבוצה גדולה שהלכו לטייל כשבראש הולך הרבי וגם הרב).

כמובן שעשינו את כל המאמצים לגבות מה שמגיע לנו ונקטנו עמדה תקיפה כלפי אלה שהתרשלו לשלם חובותיהם לבנק. לא חסנו אפילו על הידידים הקרובים שלנו. אמרתי, לא ניתן שהבנק ישאר חייב כסף למפקיד, זה יהיה חילול השם. היו זמנים קשים שאין לתאר אותם בכתב, אבל הודות לעבודה מאומצת של כל חברי ההנהלה ובייחוד עבודתי המפרכת, ב"ה שילמנו לכולם. לא התביישתי להופיע בבתי משפט השלום והמחוזי והעליון ולעשות עיקולים. קראתי אסיפת הסברה של חברי אגודת ישראל והסברתי להם, אם לא ננקוט עמדה כמעט אכזרית לאלה שחייבים לנו, לא נוכל לשלם לאלה שמגיע להם מאיתנו כספים – היינו המפקידים.

זה לקח בערך שנה, ואז ב"ה שילמנו לכולם, והבנק התנהל בצורה מצומצמת מאוד. בענין תכנית הצמצום היו לי חילוקי דעות עם חלק מחברי ההנהלה, לפעמים זה בא לחידוד היחסים בנידון, והיות שרציתי לשמור קצת על העסק החדש שלי, עזבתי את ניהול הבנק ונשארתי חבר הנהלה. נתתי פרסום לצעד הזה מטעמים אישיים שלי והתחלתי לעסוק יותר בענייני אגודה וסתם עניינים עירוניים. לא הייתי חס ושלום מחוסר עבודה. מחוץ לזה התמסרתי יותר לעסק הפרטי שלי. גיסי השותף היו לו טענות שאני עוזב את העסק והוא לבד לא יכול להתגבר, אבל גם זה לא עזר, אני בשלי, אגודה, קהילה וכו'.

 

התקיימו שוב בחירות לקהילה. בבחירות הללו קיבלנו יותר קולות מהבחירות הקודמות, ועשינו קואליציה עם הציונים – מזרחי, אנחנו קיבלנו את יו"ר ההנהלה והם קיבלו את היו"ר של המועצה. גם אז זה לקח כמה שבועות עד שהגענו להסדר הזה.

 

אחרי שאגודת ישראל קיבלה 6% מהסרטיפיקטים והתחילה כבר הנסיעה לארץ ישראל – הקבוצה הראשונה יצאה לפני פורים תרצ"ג – דיבר איתי אחרי ישיבת הועה"פ בוורשה, הרי"ם לוין ושאל אותי אם הייתי מוכן לנסוע לארץ ישראל לחודש ימים עם עוד מישהו שהוא כרגע עוד לא יודע מי, במטרה לחזק את אלה שנסעו כבר, ובכלל, לנהל תעמולה בארץ הקודש. אני לא יכולתי לענות לו תשובה על המקום. כשחזרתי הביתה התחלתי לספר לאשתי ולגיסים שלי, שמעתי מהם בפעם הראשונה דברי מוסר מדוע אני לא עוזר למשפחה, לעסקים, ומקריב עצמי לקרבן עבור הקהל, הגיע הזמן שתעשה למען המשפחה שלך. השיחה הזאת עשתה עלי מצד אחד רושם מדכא מאוד ומצד שני התחלתי לחשוב אולי הם צודקים. החלטתי בנתיים להבליג, לא עניתי להרי"ם לוין על ההצעה שלו ולא עניתי לגיסים שלי על טענותיהם, בכל אופן הייתי במצב לא נוח. אחרי חודש ימים שחשבתי הרבה באתי למסקנה, עלי להמשיך בתפקידי לתת את כל כשרונותיי ליהדות החרדית, אני משוכנע לפי דעתי כי לכך נוצרתי.

 

בשנת 1933 התקיימו בחירות לסיים ולסינט הפולני, המצב הפוליטי בפולין היה בכי רע, אנטישמיות שררה בכל ערי הארץ. מעול המיסים התרוששו רוב התושבים היהודים. גם המצב הפוליטי בין היהודים עורר דאגה. היו הרבה התפלגויות, המפלגות האזרחיות, הציונים, הסוציאליסטיות (כגון הבונד ופועלי ציון). לקראת הבחירות לסיים ולסינט אגודה החליטה אחרי התלבטויות קשות ללכת לבחירות לסיים לבד ברשימה נפרדת, ולבחירות לסינט לא להעמיד בכלל רשימה עצמאית אלא שהמועמד שלנו יופיע ברשימה של המפלגה הממשלתית ב.ב., בכוונה שזה אולי ישפיע להקטין במקצת את האנטישמיות. הצעד הזה לא נתקבל באהדה ברחוב היהודי, אצל הציונים-מזרחי וגם בין הפועלים. אמנם הם תמיד השתלבו באיגודים המקצועיים של הפ.ס.ס. אבל מצאו אמתלא להבאיש את ריחה של אגודה בעיני האנשים. הצעד הזה גם הקשה על תעמולת הבחירות לסיים ולסינט, ברוב המקומות בארץ פוצצו המתנגדים את אסיפות הבחירות. הצטרכנו גם להסביר שבבחירות לסינט שיתקיימו שבוע אחרי הבחירות לסיים, להצביע מס' 1 רשימת הב.ב.

גם אני הייתי ברשימת הנואמים, היה עלי לבקר בכמה מקומות במחוז שלנו ובשני מקומות במחוז קיעלץ, בקינסקי ובצוזמיר. המצב הבין מפלגתי היה כזה שהצטרכנו לנסוע למקומות שונים במחוז שלנו בליווי משטרה. זכור לי שהגיעו אלי ידיעות שבאמצע הדרך בין לינציץ לגרבובה אורבים קבוצת בעלי אגרופים ויתנפלו עלי באלימות. כמובן שהמשטרה קיבלה פקודה מדרגים עליונים לשמור עלי מכל משמר. הייתי אמנם בטוח, אבל לא היה נעים להופיע לפני קהל שומעים בנוכחות של שוטרים. בדרך לגרבובה ע"י תחנת קמח קפצו פתאום קבוצת צעירים אגרופנים, אבל הפתיעו אותם משמר חזק של שוטרים והם התפזרו לכל הרוחות והמשכתי לגרבובה.

כשנסעתי לקינסק וצוזמיר פחדתי מאוד, בקינסק היו לי ידידים ומכרים והם ידעו איך לסדר את העניינים שהאסיפה תעבור בשלום, להיפך, השמועות שמתכוונים להפריע הביאו קהל יותר גדול.

אבל גרוע ביותר היה בצוזמיר, נאמתי בבית הכנסת העירוני שהיה מלא קהל שומעים, פתאום קיבלתי על הפנים סמרטוט כבד משקל עם שמן ועם צבעים שחורים. נדהמתי מעוצמת ההדף של המכה, חוץ מזה כל הפנים שלי היו מלוכלכות, עבדתי יומיים עד שיכולתי לנקות את הפנים. האסיפה נפסקה, התחלתי לצאת בלווית אנשים מכל הצדדים. באו משטרה וציוו עלי ללכת איתם לתחנת המשטרה שם התחילו לכתוב פרוטוקול. על שאלתי מה זה, אמרו שאני נאשם בהשתייכות לקומוניסטים. הייתי עצור שעתיים עד שבאו נכבדי העיר ושחררו אותי בערבות ואחר כך ביטלו את התיק.

התוצאות של הבחירות היו כשלון חרוץ לאגודת ישראל, ציר אחד נבחר, ר' אליהו קירשברון מוורשה. זה היה יומיים לפני פורים, התוצאות השרו מצב של דכאון על היהדות החרדית, גם שמחת פורים הופרה ע"י זה. כמעט שאי אפשר היה לעסקן לעבור את הרחוב בגלל הבושה והחרפה שנפלה פתאום על היהדות החרדית בפולין. כמובן שאחרי כמה ימים באה ההתאוששות והחיים הארגוניים חזרו למסלול הרגיל.

 

עם הגברת זרם העליה

 

[1] בנו ר' מנדל קאמינר היה חתנו של ר' חנה אונגר.

[2] בפיונטקה התגורר גם ר' חנא אונגר ז"ל חותנו של ר' מנדל ב"ר יודל קאמינר.

[3] היום זה נקרא דינפרפרטרובסק.

[4] הרבי של היום היה בערך ילד כמוני.

[5] בבני ברק נודע לי שהרב ר' נחום גולדשמיד הוא בנו של השו"ב החבד"י מיקטרינסלב.

[6] היה דוד של ידידי ר' לייבל כהנשטאם הגר היום בסינסנטי אשר בארצות הברית.

[7] יש לו שתי בנות בארץ ישראל, אחד מחתניו ידידי הרה"ח ר' הלל בלנקובסקי הי"ו.

[8] בן ה"ר דוד פרישנובסקי מנכבדי חסידי סוכטשוב.

[9] הם גרו בשנים תרצ"ד בירושלים. ר' אליעזר סירקיס היה ממנהיגי מרכז אגודת ישראל בא"י.

[10] יתר הפרטים על בית הרב יובא בפרקים הבאים, אני זוכר היה זה בשנת תרע"ט התקיימה בוורשה ועידה של כל רבני פולין, לוויתי את הרב בנסיעה הזאת כמו בכל הנסיעות, הוועידה התקיימה ברח' דזיקה 9, השתתף גם הגאון מפולין הרב הגאון רבי דוד טמקין מפיטרקוב הנקרא בפי כל "דער ווערשווער עילוי", בין ישיבה לישיבה ביקש הרב שלנו מהרב טמקין שינסה אותי בלימוד ובפלפול אחרי רבע שעה פנה להרב שלנו ואמר לו בזה הלשון "ווען איך וואלט גיקענט דעם בחור אפהאלטן פון עוסק זיין אין אגודה ענינים וואלט איך דאס געטוהן ווייל די וועלט וועט אנווערן א גאון.

[11] שאחרי כן היה רב בפאביניץ ובקאליש ויו"ר אגודת הרבנים בפולין.

[12] יש לו אח ארי' קרול בירושלים.

[13] דרך אגב הרב גרוברד היגר אחרי כן לקנדה והיה רב בטורנטה בקהילה החרדית, ואחרי עשרות בשנים שהייתי פה בארץ גזבר של ועד הפועל של פא"י, הוזמנתי לקהילת תל אביב ומסרו לי שקיבלו עבור פא"י לפי צוואתו של הרב גרוברד כמה מאות דולר.

[14] הוא היה מזווג ראשון חתנו של הנגיד והחסיד ר' דניאל זאב רזעכטע ז"ל (אביו של הרב הגאון רבי שלמה רזעכטע מווארשה מחבר ספר בכורי שלמה וחבר הנשיאות של קופת ר' מאיר בעל הנס ביחד עם הגאון רבי יעקב מאיר בידרמן גיסו של האדמו"ר הזקן מגור זצ"ל ועם הנגיד הלמדן רבי יחזקאל שפיגלגס), מזווג שני היה חתנו של רבי יוסלה אלתר הנקרא בפי כל "רבי יוסלה בילער" אחיו של השפת אמת זצ"ל.

[15] בנו של הרב בעריש משה בער ז"ל מי שהיה אחרי כמה שנים רב ואב"ד בזדונסקי וואלה, וגיסו של החסיד הנגיד ר' אברהם דוד אייזנר.

[16] מצאתי לנכון לציין זאת מכיון שמשפחה ברוכת ילדים היתה דבר נדיר אצל עשירים.

[17] הוא היה חותנו של ר' אלימלך סולניק וגם של ר' שלמה זלדורף כיום הוא שו"ב בפרנקפורט.

[18] התמסר לשתדלנות עבור כל ענין שפנו אליו, כל מי שפנה עליו גם יחידים מצא אצלו בית פתוח ולב פתוח, היו מקרים שהפסיק סעודת שבת והלך לשלטונות כדי להציל יהודי או קבוצה מכל מיני גזירות שלא היו סובלות שום דיחוי.

היה חסיד גור. מענין שבזקנותו המופלגת השתתף במשלחת של אגודת ישראל לאנגליה להביא עזרה למוסדות התורה של אגודה יסודי התורה ובית יעקב. ראש הקהלה דאז ר' לייביש דווידזון איש תקיף מסוגם של תקיפים שחשבו שרק הוא המחליט מה על הרב לעשות או לא לעשות התחיל לרדוף את הרב פרלמוטר, האדמו"ר מגור זצ"ל הודיע לו באופן הברור ביותר שלא יתן לרדוף את הרב הישיש עבור זה שרוצה לעזור בתורה, ובאם הוא לא יפסיק את הרדיפות הוא מבטיח שיביא לידי זה שהרב פרלמוטר יבחר בתור רב בוורשה נגד רצונו, מפני שעד אז היה רק ראב"ד, ור' לייביש הנ"ל למרות התקיפות שלו הבין את האיום והפסיק את הרדיפות.

[19] היה גדול בתורה וחוץ מזה מלומד, יודע כמה שפות זרות דיבר פולנית וצרפתית והיה אחד הנציגים החשובים מאד בסיים, השתתף בכמה ועדות חשובות, הופעתו על הבמה של הסיים עשתה תמיד רושם גדול, והיה לשיחות היום בעתונות הכללית וגם בבתי המדרש בכל פולין המדינה, הרב הלפרין היה חסיד ראדזין, (חתנו של הנגיד החסיד ר' בעריש אדלר מקאליש) נפטר בדמי ימיו, אני זוכר שאמרו שבהלויה שלו השתתפו מאה אלף איש, הספידו אותו כל גדולי פולין.

[20] היה חתנו של האדמו"ר מסוכטשוב מחבר הספר "שם משמואל".

[21] היה לו בן בת"א שקראו לו "סנדר דעם קיילער רב" תלמיד חכם גדול, חתנו היה האדמו"ר מקוצק רבי משה ברוך מארגנשטרן שהיה גם רב בוולאצאווע נהרג על קידוש השם בשואה ה' ינקום דמו.

[22] אחד מיחידי סגולה שבדור, חסיד ועניו עסק בתורה יומם ולילה נסע לפעמים לכמה מקומות בענין הכנסת כלה, נסע עוד להרבי רבי חנוך העניך הכהן זצ"ל מאלכסנדר.

[23] ביניהם הח' אלי' גרברציג, זוסמן ציטרנבוים, מרדכי גולדשטיין הוא חותנו של הרה"ג ר' אברהם יצחק ליכטנשטיין, ובן ציון קמנפר. הם כולם התיישבו בבני ברק.

[24] היה עסקן מוכשר מאד ונואם מצוין, כשנסע לארץ ישראל נסע דרך עירנו לתחנת הרכבת בזגרז, עשינו לו קבלת פנים וברכת פרידה ביחד בהשתתפות מאות יהודים שהכירו אותו שהוא היה עסקן לטובת הציבור בה' הידיעה. (היה בעל קורא בישיבת שפ"א בירושלים אצל ה"אמרי אמת" וה"בית ישראל").

[25] הוא היה אחד מהאחים הרבנים ליפשיץ, אחיו הבכור היה רב בקאליש יו"ר אגודת הרבנים, אחיו השני רב בזדונסקי וואלה, השניים נסעו מפעם לפעם לאדמו"ר מאלכסנדר.

[26] היה חתנו של ר' מיירנץ מקאליש, אחרי זמן מה עבר לווארשה ושימש מזכיר הסיעה האגודאית בסיים הפולני.

[27] מעניין לציין, מיום שהוחלט בכנסיה הגדולה בסוף שנת תרפ"ג על לימוד דף היומי הוא התחיל ללמוד את הדף היומי בבית המדרש העירוני עם בעלי בתים בלי הפסק, יום יום אפילו בשבתות וחגים עד לימי זעם לישראל בשנים תש"א-ג'.

[28] כיום הוא רב ברבנות בתל אביב.

[29] הוא היה מנהל פנקסים בבית מסחר.

[30] היום אחרי עשרות בשנים לא אוכל לשכוח את הלילה הזה על נאומו של ר' לייב אורליאן, מאז התקשרתי איתו בידידות רבה, תמיד כשהייתי בוורשה נכנסתי אליו הביתה לשמוע תורת ה' מפיו, היה למדן גדול ופרשן תורתי מהגדולים בדורו. אחרי זמן הוא היה מנהל הסמינר של מורות בית יעקב בקראקא.

[31] זקנו של ר' דוד בנדה הגר בת"א.

[32] גיסו של הרב שלנו ז"ל.

[33] לו היה לי כשרון לרשום בהרחבה על הצדיק הזה שראיתי אותו כמה פעמים במשך השבועיים, הייתי יכול לכתוב ספר שלם רק אודותיו. שמעתי שאומרים, כשהוא נוסע לערי הסביבה כמנהגו גם למכירת ספרים הוא אף פעם לא נוסע ללודה, ואמר הטעם: המנהג שלי שכשאני בא לעיר, בראשונה אני נכנס לרב המקומי, כבוד התורה, בלודה היה אז הרב ריינס ז"ל, להכנס אליו אני לא רוצה, ולהיות בלודה ולא להכנס לרב זה גם לא אעשה, לכן יותר טוב שלא אסע בכלל.

[34] היה ציר מטעם אגודת ישראל בוורשה. אחרי השואה הוא היה גר בת"א והיה ראש הקהילה.

[35] הוא היה היו"ר של הוועידה העולמית להחזקת שמירת השבת בעולם היהודי.

[36] היה גר אחרי השואה הרבה שנים במונטרי אשר בשוויץ.

[37] בגליציה היה המצב יותר טוב.

[38] את הידיעה הזאת הביא הרה"ח ר' משה דויטשר שהי' אחרי כן חבר בסנאט הפולני.

[39] כדאי להקדיש כמה שורות ליהודי הגדול הזה ר' זקן פלדוובל מפלוינסק שבהתחלה השקיע את אונו והונו במפעל הזה וזה היה אחרי כן מפעל החיים שלו. זכורני שגם חברינו ר' גדליהו ווישנה ע"ה שגר עשרות בשנים בבני ברק היה בין האברכים הראשונים שבא מאוסטרוב מזוביצק ללמוד בסמינר, פה בארץ הוא לא ניצל את זה ופנה לעבודה בפרדס ובנין.

[40] אז עוד רב בדווארט.

[41] דרך אגב, איצ'לה יוסטמן היה ממשפחת אדמורי"ם ידועה בפולין, היה סופר קבוע בהיינט, עוקצני מאד כלפי היהדות החרדית המאורגנת של אגודת ישראל. בשנות השואה התגלגל איצ'לה לווילנה, כפי שסיפר לי ידידי ומחותני ר' אליהו מזור ז"ל כל הידידים החופשיים שלו הפנו לו עורף ודווקא העסקנים החרדיים טיפלו בו ובראשם ר' אליהו מזור, למרות שהוא פרסם בהיינט מאמרים נגדו, זה השפיע עליו והוא התחיל לאט לאט לחזור למקור מחצבתו. הוא הגיע לארץ ישראל שבור ורצוץ, בהלויתו השתתפו ברובם אנשי פולין החרדים ואני בתוכם.

[42] הוא היה אחרי זמן מה העורך בפועל של הטאגבלאט ואחד הסופרים הגדולים של היהדות החרדית בפולין.

[43] אחרי שתיים עשרה שנה פגשתי אותו ברחוב החשמל בת"א על יד האוטובוס של אחוד רגב, כשנסעתי בפעם הראשונה לבני ברק בזמן שבאתי ארצה. שיבה נזרקה על הזקן שלו, רגוע ומלא תקוה שמה שהוא התחיל יתפתח לדבר גדול מאד למרות כל הקשיים שעברו על היישוב הקטן באר"י ועל בני ברק במיוחד.

[44] (אז ד"ר ווילי יעקובזון). הרב הגאון רבי זאב יעקובזון היה גר בשנים האחרונות לחייו בירושלים בשכונת פאג"י וישב על התורה ועל העבודה, השאיר בנים לומדי תורה המכהנים כראשי ישיבות בארץ הקודש.

[45] [באותה הישיבה סיפר הגאון רבי מנחם זמבא שנודע לו שקהילת ווארשה שיש להם מגרש גדול ריק ע"י בית המרחץ הגדול והיפה בפראגה, עומדת לבנות בנין גדול ופנימיה עם מגורים עבור סטודנטים שבאים ללמוד מכל ערי הארץ לווארשה, וזה יהווה פירצה גדולה בטהרת המשפחה, ועל הוועידה לשלוח מיד משלחת לראשי הקהילה ולברר על נכונות הדברים, ואם זה נכון אז עלינו קודם לקבל החלטה חריפה מאד ולמחות נגד זה, ואח"כ לארגן מחאות והפגנות בכל ערי המדינה ובעיקר בווארשה הבירה שפה שורש הרע. כמובן שההצעה נתקבלה פה אחד ובו במקום בחרו במשלחת והטילו עליהם לבקר אצל חברי הנהלת הקהילה שהיתה אז בידי הציונים, לייבוש דווידזון, מנדל עלנברג, והעשל פרבשטיין, ועל המשלחת למסור דו"ח לועדת החינוך, כמובן שלקבוע פגישות עם שלושה אנשים בנפרד זה קצת קשה, אבל הספיקו לבקר אצל מנדל עלנברג והתברר שאמנם קיימת תכנית כזאת, לכן עלינו להתריע על הסכנה והפירצה בחומת הדת שעומדת להתרחש בזמן הקרוב, קבלנו החלטה ברוח זו כדי להביא לאישור הפלנום.]

[46] היום הוא גר בירושלים והוא יו"ר הוועד הפועל העולמי של אג"י במקום הרי"ם לוין אחרי פטירתו.

[47] שהיה אחרי שנה הנשיא של צא"י.

[48] מצעירי תלמידיו החביבים של הרב שפירא מלובלין.

[49] כיום הוא רב ברבנות הראשית בתל אביב.

[50] כיום הוא גר בתל אביב ועוסק בעסקנות תורתית.

[51] היינו קשורים בידידות רבה. הוא ניצל מהשואה גלמוד, כשבא ארצה פתחתי את ביתי לפניו, לאחר זמן נשא אשה ופרנס את עצמו בכבוד. בסוף ימיו היתה לו תאונת דרכים קשה, אמנם אחרי שנתיים חזר לאיתנו אבל דווקא אחרי שהבריא לגמרי מהתאונה נפטר באופן פתאומי בליל שבת כשישב ולמד שניים מקרא ואחד תרגום, יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.

[52] אביו של ר' לייבל כהנשטאם הגר היום בסינסטי.

[53] כיום עסקן ידוע של פא"י בת"א.

[54] מעניין שבהתחלת אלול הוא כבר היה מלובש עם הפרווה שלו.

[55] קאלושקה היתה תחנה מרכזית שקישרה כמעט את כל פולין, דרכה עברו כל הרכבות.

[56] שנקרא בפי כל די גרודזיסקר.

[57] שהיה אחרי כן האדמו"ר מגור זצ"ל.

[58] מובא באוסף מכתבים מכ"ק מרן אדמו"ר זצ"ל מגור, מכתב ס'.

[59] נדיב ושוע. בנו של ר' זאב פפנהיים יו"ר אגודה בווינה.

[60] כשסיפרתי לאחר מכן לר' משה דויטשר מקראקא על השיחה עם ד"ר דויטשלנדר על הקמת סמינר למורות בקראקא, הוא אמר לי – חן חן לו, אנחנו בקראקא כבר חושבים על זה, ר' פייביש סטמפל משתדל לקבל אצל העירייה מגרש גדול למטרה זו, באם הוא יצליח זה יזרז את הענין.

[61] למרות שהוא היה גר בלודז' הסמוכה לעירינו אוזרקוב ועל אף שקפצתי אליו הביתה מזמן לזמן כשהייתי בלודז', לא היה לי זמן אף פעם לדבר איתו באופן יסודי על הדברים שיכולנו לדבר בווינה.

[62] אצלנו עוד לא רגילים לשלם עבור ספר או עיתון שמקבלים ע"י הדואר לכן כל הכסף שמשקיעים הולך לאיבוד.

[63] המזכיר הכללי של אגודת ישראל באמריקה ומוציא לאור את העיתון "דאס יודישע ווארט" של אגודה ביידיש.

 

[64] אחרי זמן מה נבחר לנשיא צא"י.

[65] עירו של חברינו היקר ר' יעקב כץ ז"ל, ח"כ מחיפה שנפטר ע"י תאונת דרכים קשה בדמי ימיו.

[66] עמדנו זמן קצר בקשר מכתבים.

[67] בשליחות אבי מורי, בענין גביית חוב אצל סוחר אחד.

[68] ע"ז אני כותב ביומן של ארץ ישראל.

[69] ע"ז אני כותב ביומן של ארץ ישראל.

 



השאר תגובה

שינוי גודל גופנים
ניגודיות
0

Your Cart

%d בלוגרים אהבו את זה: